קבלת המציאות בראש השנה: הקושי והיופי בטיפול ובחיים

מחשבות על ISTDP ועל זמננו

בימים מורכבים אלו העוברים על עמנו, מתעוררת השאלה המהותית: איך אנחנו מתמודדים עם מציאות קשה ומורכבת? איך אנחנו למדים לקבל את מה שקיים מבלי לוותר על התקווה לשינוי? השאלות האלו עולות הן בחדר הטיפול הפרטני והן במרחב הקולקטיבי שלנו כעם.

העמידה מול האמת הרגשית

בטיפול יושב מולנו אדם שרוצה עזרה. הוא רוצה לקבל את האמת הרגשית שלו, ואנחנו רוצים לעזור לו. דאבנלו, שייסד את גישת ה-ISTDP, אמר שכל מהות הטיפול היא לעזור לבטל את עמדת האומניפוטנטיה של המטפל ואת הדרך שבה המטופל מנסה לקבל עזרה, אבל בפועל מצפה שיצילו אותו - כפי שככל הנראה לא קרה בעבר.

כמטפל, העמדה הרגשית שלי כמי שרוצה בטובת המטופל ומסייע לו בעצמו לשנות דפוסי התקשרות שבהם הוא נמנע, חרד וחסר אונים - ובעיקר הסירוב שלי לקחת את התפקיד שהמטופל מייעד לי - הם משימת חיים. הדבר מחייב ממני שלא אהיה מוצל גם אני: לא על ידי המטופל, לא על ידי הפידבק שלו, לא על ידי מה שאני רוצה שהוא יעשה לפי הגישה, ולא על ידי ציפיות אחרות, שינוי מתמיד כל העת.

קבלה רדיקלית ותעצומות נפש

יש כאן קבלה רדיקלית של המציאות: אף אחד לא יכול לשלוט על אף אחד, וכל אחד זכאי לבחירה חופשית על עצמו. זהו ניטרול של עמדת כוח שעל מנת להיות בה נדרשות תעצומות נפש אדירות קודם מהמטפל, ואז לאט לאט גם מהמטופל.

תהליך זה דורש התמודדות עם הכאב של לא להיות מוצל, עם האכזבה מכך שאיש לא יבוא ויפתור עבורנו את הקשיים. אבל בתוך הכאב הזה נטמנת גם התגלית המרפאה: גילוי תעצומות הנפש הפנימיות שלנו, הכוח הפנימי שהיה תמיד שם אבל נדרש אומץ לגשת אליו.

המקבילה הלאומית

גם העם שלנו זקוק לאותן תעצומות נפש. יש בו תעצומות נפש מדהימות, אבל הוא גם פצוע ומפולג. הוא מחכה להצלה, מסרב לקבל את המציאות הקיימת במדינה כיום, מסרב לקבל שאנחנו כבר שנתיים במלחמה, שהחטופים עדיין לא חזרו, שעושים את כל מה שניתן ועדיין המציאות קשה ומורכבת.

כל הדברים האלו נכונים ולגיטימיים. אני לא כותב את הדברים כדי להיות צודק, אלא כדי להזכיר לי ולכל אחד מאיתנו שבכל אחד מאיתנו יש תעצומות נפש אדירות. ותעצומות הנפש האלו אינן מבטלות את האחר - אלא מתווספות לאחר. ביחד הן מהוות את העוצמה והרגישות הנדירה של העם הנדיר והמיוחד הזה.

מהצלה לחיבור

העם שלנו אינו זקוק להצלה חיצונית - הוא זקוק לחיבור של כל תעצומות הנפש שיש בכל אחד מאיתנו יחד, ולא על חשבון האחר. זהו החיבור שיאפשר לנו לראות את המציאות המורכבת כל כך שאנחנו עומדים בפניה, לקבל אותה ולפעול מתוכה בחכמה ובעוצמה.

כמו בטיפול, כך גם בחיים הקולקטיביים שלנו: הדרך למציאות בוגרת ומרפאה עוברת דרך ויתור על אשליות ההצלה החיצונית וגילוי הכוח הפנימי הקיים בכל אחד מאיתנו. זהו תהליך שדורש אומץ, סבלנות ואמונה - במיוחד כשהמציאות כל כך קשה.

ברכת השנה החדשה

שנזכה לשנה טובה של אמונה בעצמנו, אמונה באחדותנו הפנימית הגדולה מהפילוגים החיצוניים, ושהחטופים יחזרו בשלום במהרה. שנזכה לראות איך תעצומות הנפש הפרטיות והקולקטיביות שלנו מתחברות יחד ליצירת מציאות חדשה - מציאות של עוצמה פנימית, חמלה הדדית ותקווה מבוססת על כוח אמיתי ולא על אשליות.

שנה טובה ומתוקה!