מי מחזיק בהגה? על העברה, אחריות והאומץ לא "לבלוע" את המטופל

מי מחזיק בהגה? על העברה, אחריות והאומץ לא "לבלוע" את המטופל

אחת הדינמיקות המרכזיות והחמקמקות ביותר בחדר הטיפולים נוגעת לשאלת האחריות. מטופלים רבים מגיעים אלינו עם משאלה סמויה (ולעיתים גלויה): קח את זה ממני. הם התרגלו, לעיתים מגילאים מוקדמים ביותר, לחיות "כאילו" אין להם אחריות על חייהם הרגשיים. הם מניחים את הכאב, החרדה וההחלטות לפתחנו, ומחכים שניקח פיקוד.

המלכודת של המטפל כאן בדיוק טמונה הסכנה המקצועית שלנו. מטפלים רבים נוטים, בלי לשים לב, "לבלוע" את ההשלכות של המטופלים עליהם. הרגשות בחדר כל כך עזים, שהם מרגישים כמו האמת לאמיתה. קל מאוד להזדהות עם המקום המושיע, או להיבהל מעוצמת התלות. זו הסיבה שמטפלים רבים נמנעים בכלל לעבוד עם יחסי ההעברה (Transference) – הפחד לשקוע לתוך המים הסוערים הללו ולטבוע יחד עם המטופל באשליה שהוא חסר אונים ואנחנו הכל-יכולים.

תפקידנו הראשון: הכרה במציאות : הריפוי לא נמצא ב"בליעה" של האחריות, אלא בהחזרתה לבעליה החוקיים. התפקיד הראשון שלנו הוא לעזור למטופל להכיר במציאות: האחריות תמיד הייתה אצלם, גם כשהרגיש אחרת.

איך עושים את זה בלי להדוף את המטופל? באמצעות הפרדה.

כשאני עובד עם העברה, אני מקפיד לייצר הפרדה ברורה ביני (המטפל האמיתי בחדר) לבין הדמות המושלכת עליי. אני עשוי לומר למטופל: "שים לב מה קורה כאן. אתה רואה בי כרגע דמות של שופט או דמות סמכות שמחליטה עליך. אבל מתחת לזה, אני שומע שאתה רוצה קשר עם יובל. אתה רוצה את הקשר איתי כדי שנוכל, ביחד, לעזור לך להחזיר את הסמכות הזו אליך."

החזרת הסמכות שאבדה האמירה הזו קריטית. היא מסמנת: אני לא השופט, ואני לא זה שיחיה את חייך במקומך. ההפרדה הזו מאפשרת לנו לעמוד יחד מול רגשות ההעברה המורכבים, במקום שהמטפל יהפוך להיות חלק מהם. רק כך אנחנו יכולים לעזור למטופלים לאסוף מחדש את אותה אחריות שאבדה להם אי שם בילדות, ולהתחיל לחיות את חייהם מתוך בעלות מלאה וחופש פנימי.

לאפשר שינוי על ידי הכרה באחריות המטופל

Who Holds the Wheel? Transference, Responsibility, and the Courage Not to "Swallow" the Patient

One of the most central and elusive dynamics in the therapy room revolves around the question of responsibility. Many patients come to us with a hidden (and sometimes overt) wish: Take this from me.

They have become accustomed, often from very early ages, to living "as if" they have no responsibility for their emotional lives. They place their pain, anxiety, and decisions at our doorstep, waiting for us to take command.

The Therapist’s Trap This is exactly where our professional danger lies. Many therapists tend, without noticing, to "swallow" the patients' projections onto them. The emotions in the room are so intense that they feel like the absolute truth. It is very easy to identify with the role of the savior, or conversely, to be alarmed by the intensity of the dependency.

This is why many therapists avoid working with the transference relationship altogether—because it is so powerful, there is a fear of sinking into those stormy waters and drowning along with the patient in the illusion that they are helpless and we are omnipotent.

Our First Task: Recognizing Reality But healing is not found in "swallowing" the responsibility, but in returning it to its rightful owner. Our first role is to help the patient recognize reality: the responsibility has always been theirs, even when it felt otherwise.

How do we do this without rejecting the patient? Through Differentiation.

When I work with transference, I make sure to create a clear separation between myself (the real therapist in the room) and the figure being projected onto me. I might say to a patient:

"Notice what is happening here. Right now, you see me as a figure of a judge or an authority figure who decides for you. But underneath that, I hear that you want a connection with Yuval. You want a connection with me so that we can, together, help you return that authority to yourself."

Restoring Lost Authority This statement is critical. It signals: I am not the judge, and I am not the one who will live your life for you. These interventions help create a separation between the therapist and the transference figures. This differentiation allows us to stand together facing the complex transference feelings, rather than the therapist becoming part of them. Only then can we help patients reclaim the responsibility they lost long ago, and begin to live their lives with full ownership and internal freedom.