דפוסי התקשרות ועבודה עם כעס וזעם בטיפול חוויתי -ISTDP

האם ISTDP מתמקד במיוחד ברגשות של כעס וזעם? למה להרגיש את הרגשות הללו בטיפול ואיך זה עוזר. שמעתי את השאלה הזו וגם חשבתי והתעמקתי בה רבות במהלך הלימודים שלי והעבודה שלי עם ISTDP וחשבתי שיכול לעזור להבהיר את הנקודה הזו ולהעמיק את ההבנה של כולנו בנושא.

דאבנלו ביסס את התאוריה שלו על דפוסי ההתקשרות של האדם ולפיה פגיעה בקשר אם בעבר ואם בהווה מובילה לרגשות מורכבים ומעורבים כלפי האדם הקרוב, האופן בו רגשות אלו קיבלו מקום או לא קובע את דפוס ההתקשרות של האדם, מערכת ההפנמות וההזדהויות שלו והאופן בו אלו יבואו לידי ביטוי בקשרים במהלך חייו. אלה באים לידי ביטוי בקשר עם המטפל. המטרה של הטיפול היא לאפשר הרגשת רגשות העברה מורכבים עם המטפל למען חוויה רגשית מתקנת. לאפשר מקום למה שלא קיבל מקום וזאת במסגרת הטיפול.

כאשר אנו מרגישים או כאשר אנו מזמינים אדם להיות במגע עם הרגשות שלו בטיפול, כל דפוס ההתקשרות שלו בא לידי ביטוי, כלומר כל מערכת ההגנות והחרדה כפי שהוא למד עד כה במהלך חייו. כל אלו אינם מהווים בעיה ואנו מרגע לרגע לומדים יחד את דפוסי ההתקשרות שלו ומבינים את רצונותיו בטיפול ואת הקשיים. בטיפול עצמו אנחנו לא מזמינים רגש מסוים , לא כעס ולא זעם אלא שואלים את האדם במה הוא רוצה את עזרתנו ולוקחים דוגמא ספציפית בה האדם מתקשה בחייו וכך אנו למדים במה הוא מתקשה ובמה הוא צריך עזרה. בנוסף כאשר אנו מזמינים רגשות אנו שואלים : מה הרגשות אשר אתה מרגיש כלפיו על ש.......? יחד עם זאת, מאחר ואנו מקדמים בריאות נפשית ולא דפוסים מזיקים, אנו עוזרים למטופלים להרגיש רגשות מפעילים אשר נותנים אנרגיה, גם אם כואבים ולא רגשות אשר בעלי השפעה הגנתית. למשל אדם הסובל מדיכאון ורגיל להתמווד עם מצבים בחייו באמצעות דמעות לא יפיק מעוד מאותו דבר בטיפול, אלא אם מדובר בצער אמיתי על כך שהדפוסים שלו הם אלו אשר הביאו לדיכאון בחייו. רגשות בעלי השפעה הגנתית לא יעזרו להתקדמות בטיפול, כך גם למשל בכעס או זעם מפוצלים. גבר אשר מדבר רק על הזעם כלפי אשתו, מפצל את רגשות האהבה והזעם, ויש לעזור לו לשים לב לכך ולהרגיש את שניהם כך שכל אחד מהם ממתן את האחר. כך למשל כאשר אדם פוגע באחרים אבל לא שם לב לכך שהוא לא מתקן זאת (האהבה) נתמקד באפשרות שלו לתיקון. הדגש תמיד הוא על הרגשות המעורבים. אנו יצורים מורכבים והטיפול שואף לקדם מורכבות זו אבל!!! לאחר שהרגשות מורגשים ככל ניתן, קוגניטיבית, פיזית ובדמיון על שהרגש עבר כבר מהגוף והגיע רגש אחר. כך בחיים רגשות באים והולכים, כך בטיפול השאיפה היא לאפשר לרגשות לבוא, להרגיש אותם עד תומם כדי שיוכלו לבוא ולחלוף בדינמיות יתרה.

נקודה חשובה מאין כמותה: דאבנלו הדגיש את העבודה המודעת כחשובה לא פחות מהעבודה על החלקים הלא מודעים, על האדם להבין לעומק באופן מלא את התהליך הטיפולי על מנת שיוכל להנות משינוי לאורך זמן. יותר מדי פעמים מטופלים יוצאים מהטיפול ולא מבינים מה קרה (קסם כביכול), אחת המטרות של דאבנלו הייתה להוציא את המטפל מעמדת הכל יכול ואת הטיפול מהאפלוליות והמסתוריות שלו ולאפשר למטפל ולמטופל לדבר באופן הפתוח והכנה ביותר על הדברים.

אחד האלמנטים המרכזיים בעבודה של דאבנלו הוא עבודת הגנה יסודית על מנת לעזור לאדם להתגבר על דפוסי ההתקשרות אשר פוגעים בו בעזרת הקשר הקרוב והמאפשר עם המטפל. למשל:

מטפ: איך אוכל לעזור?

מטו': אני לא יודע, חשבתי שאולי אתה תדע.

מטפ: אני לא יכול לדעת כי זה לא הטיפול שלי, אשמח לעזור לך, במה תרצה שנתחיל?

מטו': אני לא יודע, יש כל כך הרבה.

מטפ: כל כך הרבה לא נותן לנו כיוון איפה תרצה להתחיל, האם אתה שם לב לכך?

מטו': כן, אני מניח.

מטפ: אז במה תרצה שאעזור לך היום?

מטו': יש לי הרבה קשיים בעבודה, הבוס שלי חושב שאני עובד על הפנים.

מטפ: אם לא נלך למה שהבוס חושב, אני אשמח לדעת במה אתה תרצה שאעזור לך?

מטו': אני לא יודע אם אתה יכול בכלל לעזור לי.

מטפ: נכון. ואם לא נדע במה אתה רוצה עזרה, לא אוכל באמת לעזור לך.

מטו': (נאנח) ידעתי שזה לא יעזור.

מטפ: אתה שם לב שעדיין לא אמרת לנו במה אתה רוצה עזרה, אני מסכים במובן שאם לא נדע במה אתה רוצה עזרה הטיפול הזה לא יעזור.

מטו': זה מאוד מייאש.

מטפ: אני מסכים לחלוטין. להגיע לטיפול לרצות עזרה ואז לא להגיד במה אתה רוצה עזרה זה בהחלט מייאש, ועלינו לשאול: למה שאדם אינטיליגנטי כמוך יגיע לטיפול ולא יגיד במה הוא רוצה עזרה.

מטו': זה תמיד קורה לי, אני אף פעם לא יודע מה אני רוצה.

מטפ: זאת באמת נשמעת כמו בעיה גדולה, לא לדעת מה אתה רוצה. והאם זו הבעיה שאתה רוצה שאני אעזור לך בה?

מטו': אם תוכל כן.

מטפ: אתה אומר שיש לך קושי לדעת מה אתה רוצה, האם זו הבעיה שתרצה שנעבוד עליה יחד כאן בטיפול?

מטו': כן, אשמח.

ניתן לראות שהמטפל לא מכוון לכיון כלשהו, אלא עוזר למטופל לראות למשל בדוגמא זו שללא הצהרה על בעיה, אין כל זיכוי שטיפול יוכל לעזור. הטעות שמטפלים רבים עושים היא להתחיל בטיפול ולהתקדם בו גם במשך שנים ללא שהמטופל הצהיר על בעיה פנימית שהוא רוצה לעבוד עליה.

לכן אנו לא עובדים במטרה לעורר את הכעס אלא עובדים עם אלו רגשות אשר עולים, אם אלו רגשות חיוביים, אם זהו צער אשר עולה ולרוב יהיה הרגש הראשון שעולה כאשר המטופל שם לב לאופן בו הדפוסים שלו עצמו עכבו את חייו וגרמו לסבל בחייו.

יחד עם זאת, ג'ון בולבי בעצמו אמר שהקונפליקט הקשה ביותר של האדם הוא לאהוב את מי שהוא כועס עליו ולכעוס על מי שהוא אוהב, קונפליקט קשה מאין כמותו אשר כל חיינו אנחנו מנסים לשאת ולהכיל כמה שיותר.

לכן רק טבעי שנושאים אלו של אהבה וכעס על מישהו שאנו אוהבים יהיו הנושאים המרכזיים בטיפול.

מטופלים מגיעים אלינו עם הגנות מפני הרגשות שלהם. אלו הם מתנות האהבה שלהם לדמויות הקרובות בחייהם (בנג'מין), אלו הם הדפוסים אשר הם למדו שעליהם להתנהל על פיהם כדי להשאיר את דמויות ההתקשרות שלהם קרובות וכדי לשמור על הקשר. לכן מה שהם למדו לעשות הם יעשו באופן דומה אתנו, זהו הטבע האנושי.

כאשר נזמין את המטופלים לעשות משהו שונה, שוב מערכת ההתקשרות שלהם תעלה ויעלו רגשות מעורבים כלפינו. מצד אחד - רצון לעשות משהו שונה בזכות הקשר הטוב אתנו, מצד שני פחד - חשש וכעס על הפרידה מדמות ההתקשרות הישנה אשר בא לידי ביטוי או בכעס כלפי דמוית עבר או נוכחיות או כלפי המטפל. הנקודה המרכזית היא לא כעס או זעם אלא הרגשות המעורבים אשר עולים בטיפול. כל רגשות מערכת ההתקשרות אשר עולים ויש להרגיש את כולם! ללא יוצא מן הכלל כדי לאפשר שינוי של ממש ולאורך זמן.

אז מה הבעיה? אנחנו לא אוהבים לכעוס, אנחנו מקשרים כעס כרגש שלילי ויתרה מכך, אנחנו לא מבינים כעס. ובמיוחד כיצד לעבור איתו בטיפול. גם כמטפלים. כיצורים חברתיים לימדו אותנו להסכים עם האחר גם שאנו חושבים אחרת. התפקיד של הכעס בחיינו הוא לאפשר לנו להביע את דעתו בקונפליקטים, להיות אסרטיביים, לעבור מכשולים, לעמוד על שלנו באופן אשר מכבד אותנו ואת האחר. לאהוב באמת ועם גבולות, הרגשה של בטחון ואסרטיביות הלוקחת את שני הצדדים בחשבון. אי הבנה גדולה יותר היא לגבי זעם. זעם מתעורר הרבה פעמים בעקבות טראומה ויש חשיבות מכרעת לאפשר למטופל להרגיש אותו. למה? כי הזעם מופנה פנימה על האדם אשר מזדהה עם התוקפן ועם הדמות המתעללת. רק לדבר על מה שנעשה בלי לחוות את הרגש אשר לא זכה להחוות לא עוזר לחוויה רגשית מתקנת להתרחש. והסבל ימשיך. בנוסף ולמשל עם מטופלים הנוטים לחוסר ויסות רגשי וקושי לשלוט בדחפים ישנה חשיבות מכרעת לעבודה עם החוויה של הכעס והזעם באופן בטוח כדי שלא יצטרכו לפעול על פיו ולגרום לנזק לאחרים ולעצמם.

לדוג:

מטו': אני לא יכול להרגיש את הרגשות הללו כלפי אמא שלי.

מטפ: כמובן שיהיה קשה להרגיש אותם, עד היום הם הלכו עלייך, כל הזעם הזה הלך עלייך, אבל היא זו אשר התעללה בך, הכתה אותך, פגעה בך, נכון?

מטו': כן, אבל אני אוהב אותה. אני לא אפגע בה

מטפ: כמובן, וכמובן שלא במציאות (להבדיל להרגיש מלפעול על פי הרגש) אתה אוהב אותה, ובגלל זה קשה לך להרגיש את הזעם הזה כלפיה. כי התרגלת לשמור עליה מפני הזעם שלך. זה מה שהציל את חייך בעבר כדי לשמור על הקשר עמה, אבל היום, אתה משלם מחירים כבדים ביותר, אתה ממשיך לשמור על אנשים במרחק, וגם כאן איתי אתה שומר עליי מפני הזעם שלך. מה נוכל לעשות לגבי זה?

מטו': אני לא מבין מה אני צריך לעשות.

מטפ: אתה לא צריך לעשות כלום. אם להמשיך להתעלם מהרגשות שלך עוזר ועובד עבורך אז אתה מחויב לעשות את מה שעובד עבורך. אבל סיפרת לי שאתה סובל במערכות יחסים, שאתה מרגיש מנוצל, שאתה לא יכול לעמוד על שלך ושאנשים מנצלים זאת. אמא התעלמה מהרגשות שלך אבל מי מתעלם מהם כעת?

מטו': אני?

מטפ: בוא נראה. אתה אומר שאתה מרגיש זעם כלפיה אבל אז אתה יושב ומחכה ואומר שאתה לא יכול להרגיש את הזעם כלפיה, אז מי מתעלם ממך כעת?

מטו': אני.

מטפ: ולא באת לכאן להתעלם ממך נכון? באת להשתחרר מהסבל בחייך ולהיות הגבר שאתה ראוי להיות, עם בטחון ויודע לאהוב ולשמור על עצמו. אז שנאחד כוחות ונעזור לך להרגיש את הזעם וכל הרגשות שיש בך כלפי האמא שאתה אוהב כל כך אבל שפגעה בך כל כך? שאתה אוהב כל כך ושהכתה אותך?

הזעם מכוסה בהלקאה עצמית קשה ובשנאה עצמית - לכן חשוב ביותר לעזור למטופלים להשתחרר מהביקורת העצמית הפתולוגית שרבים מהם מחזיקים בה ולהדגיש את ההבדל בין להרגיש לבין לפעול על פי הרגש במציאות. הבדל חשוב ביותר הוא ההבדל בין הלקאה עצמית לאשמה. אשמה אמיתית וכנה היא האפשרות לתקן את אשר אנו רואים כפגיעה באחר. להרגיש אשמה כרונית זו הלקאה עצמית וסבל. אבל זה למאמר הבא בנושא חשוב זה.

נראה שגם מטפלים מזדעזעים מהאפשרות של תיאור זעם רצחני להבדיל מלפעול על פי זעם רצחני ויש לתמוה על כך. אנו כמטפלים מחוייבים לאפשר את הרגשת מלוא קשת הרגשות ולהבין לעומק את נפש האדם. להגיד שבאדם אין זעם רצחני כלפי פגיעות כל כך קשות זה להיות עיוורים. מצד שני להגיד שזה מה שחשוב זה עיוורון כשלעצמו.

כאמור, מדובר בהרגשת כל הרגשות האנושיים וכל מקרה לגופו ועל פי הצורך, אין חובה להרגיש רגש מסוים בכל טיפול וכל טיפול הוא שונה. ועדיין כל כך קשה לנו להרגיש כעס על אהובינו ולכן זהו הרגש אשר המטופלים מתקשים בו ביותר וגם המטפלים , לתייג אותו, לחוות אותו פיזית ולהרגיש את כל הדחפים המגיעים איתו, רק שאתה מסוגל להרגיש את כל הרגשות כלפי אדם לרבות כעס עמוק ביותר אתה באמת יכול להיות קרוב אליו ולהרגיש בטחון. הימנעות ושמירה מרגשות אינה קרבה ואינטימיות.

אז לכבוד כל הרגשות שלנו ולכבוד האפשרות לחוות את כל קשת הרגשות האנושית במלואה.