שחזור הלקוח המרצה - the pleasing re-enactment
- Yuval Alon
- לפני 34 דקות
- זמן קריאה 12 דקות
שחזור הלקוח המרצה
על מטופלים שמנסים לעשות "את מה שצריך", על ההגיון הרגשי שמאחורי הריצוי — ואיך זוכרים את האדם שרוצה להיות הוא עצמו
הוא יושב מולך, רציני ומשתדל, ואומר: "אני יודע שאני מרוחק מעצמי ושאני מפחד להיפתח, ואני רוצה לשנות את זה. אני יודע גם שאתה רוצה לעזור לי — אבל אני לא יודע איך." כל מטפל מכיר את הרגע הזה. מטופל שרוצה, שמסכים, שמשתף פעולה — והטיפול תקוע. שחזור הלקוח המרצה הוא תופעה מאוד מוכרת בטיפול, ובחיינו בכלל.
מחווטים להצליח דרך התאמה
אנחנו מחווטים אל עבר הצלחה בקשרים שלנו עם אנשים, והצלחה עוברת בכך שאנחנו מתאימים את עצמנו — לאנשים אחרים ולמצבים שונים. מה נדרש מאיתנו, ובהתאם — מה אנחנו צריכים לעשות. בעבודה, למשל: נדרש מאיתנו לעמוד ביעדים, לספק את הסחורה, לקדם פרויקטים, ועוד ועוד.
אבל כאשר אנחנו עושים משהו לטובתנו, מרצוננו המלא — אנחנו מרגישים חיים. גם כאשר הדבר כרוך במישהו אחר, או במה שאנחנו צריכים לעשות.
בטיפול, הדבר הזה מתחדד עוד יותר: איך המטופל יפנה, מרצונו החופשי, נגד מה שמונע ממנו להיות עצמו — הפחדים ודפוסי ההתנהגות האוטומטיים שלו — ולא ינסה בכל כוחו לעשות "את מה שצריך"?
כשהשינוי עצמו נעשה בדרך של הריצוי
כאשר מטופלים מנסים לעשות שינוי בטיפול, לרוב הם מנסים לעשות את מה שהם מרגישים שהמטפל מצפה מהם לעשות. זה לא אומר שהם לא מסכימים עם מה שיעזור, וזה לא אומר שהם לא רוצים לפנות נגד פחדים ודפוסי התנהגות שכבר לא משרתים אותם. אבל הם מנסים לעשות זאת באותה דרך — בדרך "שצריך", במה שהם מרגישים שהמטפל מצפה מהם. הם יכולים להסכים לגמרי — ושם הטיפול נתקע.
המטופל שאמר "אני לא יודע איך" מגלה בעצם את הסיבה לתקיעות: רצון מודע לשינוי, והרגל לקחת עמדה לא מעורבת — מתוך אמונה מלאה שזה מה שצריך כדי שהצד השני יהיה מרוצה ממנו, וכדי שהוא יוכל להשיג את המטרות שלו. הוא יודע שזה לא עובד. אז למה הוא עושה את זה?
ההגיון הרגשי
כי זה משרת את ההגיון הרגשי שהוא חי על פיו במערכות יחסים: אני רוצה להיות אני. אבל אם אני אהיה אני — כאן איתך בטיפול, או עם כל אדם אחר — אתה תנצל זאת לרעה. ההגיון הזה משחזר מישהו שהמטופל הרגיש או חווה זאת איתו. ואז המטופל, כמובן, נסוג חרד — ואין קשר. קשר של חוסר אונים, שבו אחד נחווה כשולט והאחר כנוע. את צורת הפשרה הזאת פגשנו בגיליון ז׳, "הפחד משיפוט" — כאן אנחנו רואים איך היא עוצרת את השינוי עצמו.
"כדי שאני אהיה בטוח, וכדי שאתה תהיה מרוצה — אני אמנע מלהיות אני. ככה נוכל להיות בקשר."
"אני לא יודע" — עמדה בתוך קשר
בשחזור, המטופל תמיד מתנהג עם המטפל כמי שהוא מייצג דמות מעברו — או מחייו כעת. דמות שעדיף לא לדעת איתה. לכן "אני לא יודע איך" איננה חוסר ידיעה: היא עמדה בתוך קשר — קשר שהוא משחזור. והמטפל מדבר אל העמדה הזאת מתוך הכרה מלאה שהמטופל רוצה להרגיש הכל ביחד איתו — ויחד עם זאת, אם ירגיש הכל איתו, יהיה לו עדיף לא לדעת איך זה עבורו.
איך מזהים את שחזור הלקוח המרצה בחדר
·
המטופל שואל, במילים או בלי מילים: "מה אני צריך לעשות?" — ומחכה.
·
הוא מסכים עם כל הבנה שעולה — וכלום לא זז.
·
הוא מביא "חומר טוב", עובד "נכון" — והרגשות לא נמצאים בחדר.
·
הוא בודק את פניכם: האם אתם מרוצים? האם הוא בסדר?
·
ואצלכם: תחושה של שיתוף פעולה נעים לצד טיפול שעומד במקום — או דחף גובר להסביר, להדריך, לתת הוראות. כלומר, להצטרף לשחזור בתפקיד היודע.
המכשול הגדול של המטפלים
המכשול הגדול למטפלים הוא שהם לא מבינים את ההגיון הרגשי במנגנון הזה — ועד כמה המטופל מחווט ונאמן להגיון הזה. רק כאשר המטפל מבין את ההגיון הרגשי הספציפי של כל מטופל, ומדבר אליו מתוך רצונו הכנה של המטופל להיות מי שהוא ומתוך השחזור — אז המטופל יכול להתחיל לעשות שינוי.
בחדר: שתי תגובות ל"אני לא יודע איך"
מטופל: "אני יודע שאתה רוצה לעזור לי — אבל אני לא יודע איך."
בתוך השחזור"בסדר, אני אדריך אותך. נסה קודם כל לשים לב למה שאתה מרגיש בגוף, ותתאר לי את זה."המטפל נענה להזמנה ולוקח את תפקיד היודע. עכשיו יש בחדר אחד שמנחה ואחד שמציית — השחזור הושלם, בהסכמה מלאה של שניהם.
מחוץ לשחזור"אתה רוצה להיות אתה ולהרגיש הכל כאן איתי. ועם זה יש פחד — שאם תרגיש הכל איתי, עדיף לך לא להיות פתוח איתי. ולכן אתה אומר שאתה לא יודע מה אתה מרגיש, או מה אתה יכול לעשות לגבי זה שאתה לא יודע מה אתה מרגיש — כאילו זה הדבר הטוב ביותר עבורך, שיאפשר לך קשר קרוב כאן איתי. אבל אז יש לנו קשר של 'לא יודע'."
יש כאן הכרה מלאה ברצונו של האדם להרגיש הכל איתנו. זה חלק מהברית הטיפולית הלא־מודעת שמטפלים לרוב שוכחים בתוך השחזורים עם המטופלים — מאחר שהשחזור משכיח את האדם שרוצה להיות הוא עצמו ולשתף פעולה מרצונו המלא עם המטפל.
ומכאן ההזמנה: המטפל מזמין את המטופל לקשר שבו הוא יודע מי הוא — כאן, עכשיו — כי הוא רוצה, והוא לא מוכן יותר שלא לדעת מי הוא כאן, ביחד עם המטפל. וזה יכול לקרות רק מתוך רצונו המלא.
לזכור את האדם — במיוחד כשהשחזור עובד
לכן החלק הזה בטיפול — שבו המטפל זוכר את האדם, במיוחד כאשר השחזור עובד — הוא הכרחי להצלחת הטיפול, וכדי שהמטופל ייזכר עוד ועוד באדם שהוא באמת ויוכל לפנות אל מול השחזור.
המטופל יתחיל להגיב לכך שהמטפל רואה את האדם שבו. שימו לב: לא משתלט על האדם שבו — רואה אותו. את האדם שמוסתר על ידי דפוסי היקשרות קדומים שעדיין פועלים; מבין אותם; וגם רואה את הניסיון החיובי של המטופל — לייצר קשר מתוך הדפוסים. ניסיון שנכשל, אבל מטרתו תמיד חיובית. או אז המטופל יכול להתחיל לעשות משהו בטיפול מרצונו המלא:
"אולי קודם נראה שאתה רוצה להיות אתה כאן — לטובתך ועבורך, כאן איתי, לפני כל דבר אחר — ושאתה לא מוכן יותר להיות זה שמסתיר את עצמו ונשאר הלא־יודע. כי אם אתה זה שרוצה אותך כאן איתי, ולא מוכן להסתיר אותך יותר — אז הטיפול הזה יהיה שלך ועבורך, כאן, ביחד איתי."
התובנה המרכזית
המנוע של הטיפול הוא הרצון הקבור של המטופל להיות עצמו — אל מול כל הדפוסים הפועלים. פעמים רבות מטפלים שוכחים את הרצון הזה ולא מדברים אליו. לזכור את האדם שרוצה, תמיד, ולהמשיך לדבר אל רצונו להיות הוא עצמו אל מול כל מה שעוצר אותו — היא האמונה הגדולה ביותר בכוחו של האדם לחיות.
החלק הקשה ביותר: לסמוך
גם אנחנו מחווטים לרצות. כשמטופל מרצה אותנו, קל לנו: הוא נעים, הוא משתף פעולה, הוא "עובד". התחושה הנוחה הזאת היא בדיוק הסימן לעצור ולשאול — מי נמצא כאן איתי: האדם, או הדפוס שמרצה אותי? הרגע שבו אנחנו מזהים שנוח לנו מדי הוא לא כישלון — הוא המידע הכי מדויק שיש לנו על השחזור שפועל בחדר.
כי החלק הקשה ביותר לנו כאנשים הוא לסמוך על האחר. וגם לנו, כמטפלים, קשה לסמוך על המטופלים שלנו — שהם אכן רוצים, מרצונם המלא, לעשות משהו לגבי הפחדים ודפוסי הריחוק שלהם. כאשר אנחנו מסכימים לסמוך עליהם, ולדבר אל רצונם המלא לפנות נגד מה שפוגע בהם — מתוך שאנחנו מבינים את ההגיון הרגשי העומד שם — יש כאן פנייה אמיצה ורגישה לאדם האמיתי שרוצה לחיות. ואז הם מתחילים, קודם כל, לסמוך על עצמם — ביחד איתנו, אבל קודם כל על עצמם. לסמוך על עצמם קודם כל, ביחד עם אדם — במקום לסמוך על המטפל או על אדם אחר בלעדיהם. זה הסדר הנכון והחשוב בטיפול.
"לסמוך על עצמם קודם כל, ביחד עם אדם —
זה הסדר הנכון והחשוב בטיפול."
מקורות נבחרים להעמקה
Winnicott, D.W. (1960). Ego Distortion in Terms of True and False Self.
Bromberg, P.M. (1998). Standing in the Spaces.
Davanloo, H. (1990). Unlocking the Unconscious.
Frederickson, J. (2013). Co-Creating Change.
להמשיך את העבודה הזאת — הקבוצות נפתחות בספטמבר
קבוצת ההדרכה השבועית בימי שני (באנגלית, 18:00 שעון ישראל) — שבוע הדרכה בוידאו על המקרים שלכם, ובשבוע שאחריו כל הקבוצה מתרגלת את המקרה משני הצדדים. נותר בה מקום אחד. ואם יהיה עניין — תיפתח קבוצה שבועית נוספת באנגלית, באותה מתכונת של הדרכה ותרגול.
קבוצת מקרה חודשית בימי שבת (באנגלית) — מקרה אחד או שניים לאורך השנה, לפרטי הפרטים של העבודה הקלינית; שלוש שעות, אחת לחודש, מספטמבר עד יוני.
קבוצות מקרה חודשיות בימי ראשון (בעברית) — אותה מתכונת, בשעות הבוקר או הערב.
כתבו לי לפרטים על כל אחת מהקבוצות — ואם אנחנו עדיין לא מכירים, נקבע שיחת היכרות קצרה בזום.
המלווה הקליני — כלי הגילוי המודרך לחשיבה קלינית בין הפגישות — פתוח לחודש ניסיון חינם. השיבו למייל הזה ואשלח לכם קוד אישי.
יש נושא שאתם רוצים שאכתוב עליו? כתבו לי — המאמרים הבאים נכנסים גם למוח של המלווה.
— יובל
מוזמנים להעביר הלאה למטפלים שזה יכול לעזור להם, ולהשיב לי עם כל מחשבה.
יובל אלון · ISTDP ישראל
The Pleasing Reenactment
On patients who try to do "what's needed," the emotional logic behind pleasing — and remembering the person who wants to be himself
August 2026
He sits across from you, earnest and trying hard, and says: "I know I'm distant from myself and afraid to open up, and I want to change that. I also know you want to help me — but I don't know how." Every therapist knows this moment. A patient who wants, who agrees, who cooperates — and the therapy is stuck. The pleasing reenactment is a very familiar phenomenon in therapy, and in our lives in general.
Wired to succeed by fitting in
We are wired toward success in our relationships with people, and success passes through fitting ourselves — to other people and to different situations. What is required of us and, accordingly, what we need to do. At work, for example: we're required to meet targets, to deliver, to move projects forward, and on and on.
But when we do something for our own benefit, from our own full will — we feel alive. Even when it involves another person, or something we have to do.
In therapy this sharpens further: how will the patient turn, of his own free will, against what prevents him from being himself — his fears and his automatic patterns of behavior — rather than trying with all his might to do "what's needed"?
When change itself is attempted the pleasing way
When patients try to make a change in therapy, they usually try to do what they feel the therapist expects them to do. That doesn't mean they disagree with what would help, and it doesn't mean they don't want to turn against fears and patterns that no longer serve them. But they try to do it the same way — the way "one should," according to what they feel the therapist expects. They can agree completely — and that is where the therapy gets stuck.
The patient who said "I don't know how" is in fact revealing the reason for the stuckness: a conscious wish for change, and a habit of taking an uninvolved stance — in the full belief that this is what's needed for the other side to be pleased with him, and for him to reach his goals. He knows it doesn't work. So why does he do it?
The emotional logic
Because it serves the emotional logic he lives by in relationships: I want to be me. But if I am me — here with you in therapy, or with any other person — you will use it against me. This logic reenacts someone with whom the patient felt or experienced exactly that. And then the patient, of course, retreats, anxious — and there is no relationship. A relationship of helplessness, in which one is experienced as controlling and the other as submissive. We met this form of compromise in Issue VII, "The Fear of Judgment" — here we see how it stops the change itself.
"For me to be safe, and for you to be pleased — I will refrain from being me. That way we can have a relationship."
"I don't know" — a stance inside a relationship
In the reenactment, the patient always behaves with the therapist as someone he represents — a figure from his past, or from his life now. A figure with whom it is better not to know. So "I don't know how" is not a lack of knowledge: it is a stance inside a relationship — a relationship that is a reenactment. And the therapist speaks to that stance from full recognition that the patient wants to feel everything together with him — and, at the same time, that if he feels everything with him, it will be better for him not to know how it is for him.
Recognizing the Pleasing Reenactment in the Room
·
The patient asks, in words or without them: "What should I do?" — and waits.
·
He agrees with every understanding that comes up — and nothing moves.
·
He brings "good material," works "correctly" — and the feelings are not in the room.
·
He checks your face: are you pleased? Is he doing well?
·
And in you: a sense of pleasant cooperation alongside a therapy standing still — or a growing urge to explain, to guide, to give instructions. That is, to join the reenactment in the role of the one who knows.
The therapists' greatest obstacle
The great obstacle for therapists is that they don't understand the emotional logic of this mechanism — and how wired to it, how loyal to it, the patient is. Only when the therapist understands the specific emotional logic of each patient, and speaks to it from the patient's sincere wish to be who he is and from the reenactment — can the patient begin to change.
In the Room: Two Responses to "I Don't Know How"
Patient: "I know you want to help me — but I don't know how."
Inside the re-enactment "All right, I'll guide you. First, try to notice what you feel in your body, and describe it to me. "The therapist accepts the invitation and takes the role of the one who knows. Now there is one who directs and one who complies — the re-enactment is complete, with the full agreement of both.
Outside the re-enactment want to be you and to feel everything here with me. And with that there is a fear — that if you feel everything with me, it's better for you not to be open with me. So you say you don't know what you feel, or what you can do about not knowing what you feel — as if that is the best thing for you, the thing that will allow a close relationship here with me. But then we have a relationship of 'not knowing.'"
There is full recognition here of the person's wish to feel everything with us. This is part of the unconscious therapeutic alliance that therapists usually forget inside the re-enactments with their patients — because the re-enactment makes us forget the person who wants to be himself and to cooperate, of his own full will, with the therapist.
And from here, the invitation: the therapist invites the patient to a relationship in which he knows who he is — here, now — because he wants to, and he is no longer willing not to know who he is here, together with the therapist. And that can happen only from his own full will.
Remembering the person — especially when the re-enactment is working
That is why this part of therapy — in which the therapist remembers the person, especially when the re-enactment is working — is essential to the success of the therapy, and so that the patient can remember, more and more, the person he really is, and turn to face the re-enactment.
The patient will begin to respond to the therapist seeing the person in him. Notice: not taking over the person in him — seeing him. Seeing the person hidden by early attachment patterns that are still operating; understanding them; and also seeing the patient's positive attempt — to create a relationship out of the patterns. An attempt that fails, but whose aim is always positive. Then the patient can begin to do something in therapy of his own full will:
"Maybe first we'll see that you want to be you here — for your own sake and for you, here with me, before anything else — and that you are no longer willing to be the one who hides himself and remains the one who doesn't know. Because if you are the one who wants you here with me, and you're no longer willing to hide you — then this therapy will be yours and for you, here, together with me."
Key Insight
The engine of therapy is the patient's buried wish to be himself — against all the operating patterns. Many times therapists forget this wish and don't speak to it. To remember the person who wants, always, and to keep speaking to his wish to be himself against everything that stops him — is the greatest faith in a person's power to live.
The hardest part: to trust
We too are wired to please. When a patient pleases us, it's easy for us: he is pleasant, he cooperates, he "works." That comfortable feeling is exactly the sign to stop and ask — who is here with me: the person, or the pattern that is pleasing me? The moment we notice we're too comfortable is not a failure — it is the most precise information we have about the reenactment operating in the room.
Because the hardest thing for us as people is to trust the other. And for us as therapists, too, it is hard to trust our patients — to trust that they truly want, of their own full will, to do something about their fears and their patterns of distance. When we agree to trust them, and to speak to their full wish to turn against what harms them — out of our understanding of the emotional logic standing there — there is a brave and sensitive turning toward the real person who wants to live. And then they begin, first of all, to trust themselves — together with us, but first of all themselves. To trust themselves first, together with another person — instead of trusting the therapist, or anyone else, without themselves. That is the right, and important, order in therapy.
"To trust themselves first, together with another person —
that is the right, and important, order in therapy."
Selected Sources for Further Reading
Winnicott, D.W. (1960). Ego Distortion in Terms of True and False Self.
Bromberg, P.M. (1998). Standing in the Spaces.
Davanloo, H. (1990). Unlocking the Unconscious.
Frederickson, J. (2013). Co-Creating Change.
To Continue This Work — The Groups Open in September
The weekly Monday supervision group — one week video supervision on your own cases, and the following week the whole group practices the case from both sides. One place remains. And if there is interest — an additional weekly English group will open, in the same supervision-plus-practice format.
The monthly case group on Saturdays — one or two cases followed all year, down to the finest details of the clinical work; three hours, once a month, September through June.
Monthly case groups on Sundays (in Hebrew) — the same format, in morning or evening hours.
Write to me for details about any of the groups — and if we don't know each other yet, we'll set up a short Zoom meeting first.
The Clinical Companion — the guided-discovery tool for clinical thinking between sessions — is open for a free trial month. Reply to this email and I'll send you a personal code.
Is there a topic you'd like me to write about? Write to me — the coming articles also enter the Companion's mind.
— Yuval
Feel free to pass this on to therapists it may help, and to reply with any thought.
Yuval Alon · ISTDP Israel
תגובות