רצון המטופל - מנוע הטיפול - סיכום 3 ימי לימוד תכנית הכשרה מבוססת מחקר עם ג'ון פרדריקסון

לאחר 3 ימי הכשרה עם ג'ון פרדריקסון, שמח לשתף אתכם במחשבות וחוויות שיכולות לעזור לכם בעבודה שלכם בקליניקה.

המטרה הראשונה של המטופל היא להתנגד לטיפול - אז אנחנו יודעים במה עלינו לטפל.

כאשר מטופלים מגיעים לטיפול מתרחשת תופעה מרתקת, למרות שהם מגיעים לטיפול מרצונם החופשי (הם יושבים אצלכם בקליניקה) הרצון שלהם לרוב הוא רצון קוגניטיבי במקרה הטוב ומפוצל. מטפלים לא שמים לב לתופעה זו ולא מתייחסים אליה בטיפול והיא הכרחית על מנת לוודא שיש לכם מטופל עם רצון מלא להיות בטיפול.

כפי שפרדריקסון חוזר ואומר : לא מדובר כאן בעניין של טיפול אלא בעניין של זכויות אדם, לנו כמטפלים אין כל זכות לשאול שאלות אישיות ולחקור אודות דברים אישיים אם המטופל לא רוצה בכך ב100%.

מטפלים מתבלבלים בנקודה זו ואומרים : אבל יש מטופלים שלא יודעים מה הם רוצים, הם מגיעים אלינו בגלל שהם לא יודעים מה הם רוצים. וזה נכון מאוד! המטרה שלנו כמטפלים היא לעזור להם להחזיר את הרצון האבוד, להחזיר אליהם את השליטה, את הבחירה, והחשוב מכל : לא להכינס בנעליי דמות ההתקשרות אשר התעלמה מהרצון שלהם.

זאת הסיבה שדאבנלו אמר כי רצון המטופל הוא המנוע של הטיפול. לא רצון המטפל, לא התאוריה של המטפל, לא כלים טיפוליים, קלפים טיפוליים, או כל גישה / שיטה נפלאה ככל שתהיה, ללא רצונו של המטופל במלואו, טיפול לא יכול להתקיים.

דינמיקה זו יכולה לבוא לידי ביטוי באופן ברור יותר או חמקמק מאוד. מטופלים אשר מגיעים אלינו רגילים לרצות אחרים ולשכוח מעצמם או להתריס כנגד אחרים ולהישאר בודדים.

עם מטופלים הסובלים מחרדה גבוהה או דיכאון - לא נדבר בכלל על הרצון שלהם אלא נעזור להם עם הרבה עידוד לצאת מהחרדה והדיכאון, לעזור להם להרים את הראש מעל המים כדי שלא יהיו מוצפים בטיפול ושלא יהיו מדוכאים במהלך הפגישה. מדובר בעזרה ראשונה: להוריד חרדה גבוהה או להרים את הראש מעל מי הדיכאון. החובה שלנו כמטפלים היא להגיש עזרה ראשונה זו במהירות האפשרית.

חרדה גבוהה : לעזור להרים את הראש מעל מי החרדה

"ברגע שאת מגיעה לכאן, מתיישבת כאן, גל של חרדה מציף אותך מכף רגל עד ראש, כאילו זה נגד החוק בשבילך לדבר על מה שאת רוצה ולעשות משהו טוב עבורך, כל הרגשות הללו עולים ומציפים אותך, האם נוכל לשים לב לחרדה הזו יחד כדי שנוכל לווסת אותה כדי שלא תצטרכי לסבול מהחרדה הזו?"

שמת לב איך כאשר את מתחילה לדבר על הכעס הזה ולתת לעצמך להרגיש קצת ממנו כל החרדה הזו מגיעה ומתיישבת לך בתוך הבטן, הופכת אותך לחולה כאשר את סך הכל מנסה להרגיש את הרגשות שלך? נוכל לשים לב לחרדה הזו בבטן שלך ומה את מרגישה בבטן כדי שנעזור לך לאט לאט להרגיש אותך ואת הרגשות שלך?

כל טכניקה של חרדה תעזור במקרה של חרדה גבוהה. סיכום קוגניטיבי של התהליך ושל מה שקרה, עבודת הגנה במקרה שוויסות חרדה לא עוזר היא הכרחית למשל: ביטול השלכה ועוד. מטופלים עם טראומות מוקדמות ישליכו עלינו את הדמויות אשר התאכזרו ופגעו בהם ועלינו לעזור להם לחזור לבוחן מציאות כדי להוריד מאתנו את ההשלכה וכדי שהמטופל לא ישב בחדר עם "תוקף ומתעלל" אלא עם מטפל שיכול לעזור לו.

רק כאשר חרדה יורדת והיא בשרירים הרצוניים (אנחה, כיווץ ידיים, מתח בשרירים) אנו חוזרים להתמקד ברגשות.

כזכור: חרדה היא תגובה פיזיולוגית בגוף, לא מחשבה, לא גירוי, אלא תגובה פיזיולוגית אשר המטופל מרגיש אותה פיזית בגופו ואשר נגרמת מרגשות שעולים או מחשבות שיפוטיות, דפוסי הגנה רגרסיביים (חרדה השלכתית).

דיכאון : לעזור להרים את הראש מעל מי הדיכאון

המטופל מתחיל לדבר ומייד דמעות בעיניו:

"אני לא יודע כבר מה לעשות, ניסיתי הכל, אבל שום דבר לא עובד... (המטפל עוצר את ההתקפה העצמית - מספק עזרה ראשונה)

שמת לב איך ברגע שאת מתחילה את הפגישה כאן איתי מגיעות מחשבות שאומרות לך ששום דבר לא עובד, האם המחשבות הללו עלולות לפגוע בך? האם הן עלולות לגרום לך לדיכאון? האם נוכל לברר יחד, לאט, וביחד, מה הרגשות שעולים כאן כלפיי מתחת למחשבות הללו, מה הרגשות שעולים כאן כלפיי?

(מאחר והמטופל במצוקה, אנו לא מותירים אותו לבד אלא מציעים עזרה ראשונה, הפרדת המטופל מהמחשבות השיפוטיות, אנחנו מספקים לו גשר של סיכום קוגניטיבי ומציעים לו הפוגה - להתבונן מה הוא מרגיש כלפינו. אין לנו שום ציפייה או רצון שהמטופל ירגיש כלפינו דבר, אנו עוזרים לו בשלב ראשון לחזור לעצמו אל מול ההתקפה העצמית, להפריד את עצמו מההתפקה העצמית והדיכאון.

האם נוכל לברר ביחד מי אתה באמת מתחת למחשבות הללו (הפרדת המטופל מהדיכאון)? אלו רגשות עולים פה כלפיי אשר מניעים את המחשבות הללו, אלו רגשות עולים פה כלפיי?

עד אשר המטופל חוזר לחרדה בשרירים הרצוניים - נראה יותר טוב, הדיכאון נוקה, אין דמעות חונקות בעיניו ובגרונו, והוא יכול לדבר באופן חופשי ולעשות שימוש ברציונליזציה.

אנו חייבים לספק עזרה ראשונה כדי לעזור למטופלים לצאת מדיכאון אשר גורם להם לסבל רב.

**************************************************************************************************

לעומת זאת, מטופלים אשר לא מראים סימנים ברורים כלשהם, בהם אופן הטיפול וגיוס הרצון יהיה שונה מהותית:

המטופל המרצה למשל, יכול לספק דוגמאות רבות, לשתף פעולה עם כל מה שאתם אומרים, לדבר על רגשות! להגיע לתובנות, אבל מתוך עמדה של ריצוי, ללא חשיבה עצמאית, עבודה פנימית ולקיחת אחריות על חייו. אם תהיו קשובים תוכלו לשים לב אצלכם בהעברה הנגדית כי משהו נראה שעובד אבל משהו מרגיש גם לא לגמרי אמיתי, ככה תדעו שיש מולכם מטופל מרצה אשר ממהר להסכים איתכם אבל לא באמת מטפל בעצמו.

מהצד השני של המטבע, המטופל המתריס ינסה להרחיק אתכם ככל הניתן מכל רגש או קרבה רגשית איתו, הוא מנסה "לנצח" בקרב, להביס את הטיפול, זה מה שהוא למד ויש סיבה מצוינת שהוא עושה זאת, אנחנו צריכים להבין למה המטופלים מתנהגים באופן שהם מתנהגים כדי שנוכל להתערב בהתאם לצרכים של כל מטופל ומטופל.

פעמים רבות מטפלים ינועו בין ריצוי להתרסה.

מטופל מרצה:

מטופל: שמתי לב שיש כאן דפוס, שאני מתנהג עם כולם אותו הדבר, שאני מרגיש לא נעים להגיד לא, למשל עם החבר שלי עכשיו שהרגשתי לא נעים להגיד לו לא שהוא ביקש ממני טובה (המלכודת: המטופל מראה על תובנות, הוא משתף פעולה, המסר הלא מודע בדבריו : אני מרגיש לא נעים לקחת את המקום - השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו : האם הוא מרגיש בנוח לקחת את המקום אתנו בטיפול ולא ללכת שוב אחרי עוד אדם שיגיד לו מה לעשות).

מטפל : והאם זה הרצון שלך לבדוק מה אתה מרגיש כלפי החבר מאחורי הלא נעים, כי הדאגה שלי היא שהנטייה הזו ללכת אחרי אחרים יכולה לבוא כאן בתוך היחסים שלנו ולכן אני חייב לשאול אותך, האם זה הרצון שלך לברר מהם הרגשות שלך כלפי החבר? (שימו לב שלא שאלנו לגבי רגשות, למה? אנחנו עובדים על גיוס הרצון עם מטופל אשר נוטה ללכת אחרי אנשים אחרים. על מנת לא להכנס לנעלי אותם אנשים שאומרים לו מה לעשות אנחנו עוזרים לו לגייס את הרצון שלו אשר נשכח יותר או פחות תלוי בטראומה אשר עבר, אם אנחנו ממשיכים ללא רצונו המלא של המטופל אנחנו כופים את הרצון שלנו עליו, דבר אשר יוביל אותנו להיות מתוסכלים כאשר הטיפול ייתקע מאחר והמטופל לא באמת בוחר אלא שוב נבחר.)

מטופל: כן, אני רוצה (המטופל אומר את המילים רוצה אבל ללא קול בטוח, ללא תנועה כמעט בגופו, מה שאומר לנו שהרצון שלו לא מגויס ועדיין מפוצל, מאידך אם הוא אומר בקול ברור ועם התלהבות וגופו נראה בטוח או אם הוא נאנח (רגשות עולים) אנחנו יודעים שניתן להמשיך בבטחה ללא פגיעה בזכויותיו.

מטפל:מה אומר לך מבפנים שזה משהו שאתה רוצה לעשות לטובתך האישית (הזמנה לרצון המטופל, הזמנה להתבוננות פנימה לגבי רצונו לשים לב לרגשות שלו).

מטופל: כי אנחנו מתקדמים (מה המסר הלא מילולי? האם נאמר רק כמילים או עם התלהבות ומסר לא מילולי חיובי כמו הזדקפות בכסא, כיווץ ידיים, שמראה שיש התעוררות של הרצון הפנימי).

מטפל: כן, זה מצוין שאנחנו מתקדמים, ומה אומר לך מבפנים שאתה רוצה לבדוק מהם הרגשות שלך כלפי החבר? (הכרה בהתקדמות ושוב הזמנה לרצון הפנימי).

מטופל: כי אני רואה שיש תוצאות בחיים שלי, זה עובד (שוב, האם נאמר כאשר כל כולו של המטופל אומר זאת או האם נאמר באדישות, כניעות, פסיביות יקבע האם נוכל להמשיך הלאה או להמשיך להזמין את רצון המטופל.

מטפל: וכדי שנראה שזה הרצון שלך לבדוק את הרגשות שלך כלפי החבר, מה אומר לך מפנים שזהו הרצון שלך?

מטופל : אנחה גדולה. האנחה אומרת לנו שרגשות עולים כתוצאה מהזמנה לרצונו הפנימי, זה אומר לנו שהוא לא ממוקד בנו ומחכה לנו פסיבית, אלא רגשות לא מודעים עולים (הברית הטיפולית הלא מודעת) ואנו יכולים להמשיך עם מטופל אשר מחובר יותר לרצונו, אין זה אומר שלא נצטרך לחזור לעבודה זו אבל בשלב זה נוכל להמשיך הלאה לשלב הבא ולתהמקד ברגשות

מטפל: אז מה הרגשות שעולים כלפי החבר מתחת ללא נעים?

מטופל מתריס

מטופל: אז הייתי כבר בכל כך הרבה טיפולים ולא נראה לי שיש כבר מה לעשות, אני כבר די מיואש. ניסיתי הכל, אמרו לי שכדאי לנסות איתך והמליצו עלייך אז חשבתי שאולי כדאי לי לנסות, אבל אני ממש לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי. (להבדיל מהמטופל הדכאוני, מטופל זה אומר את הדברים ונותר כמעט ללא תזוזה בכיסא)

מטפל: ומה הבעיה שהיית רוצה שאני אעזור לך איתה?

מטופל: יש הרבה בעיות, אני לא יודע, התחלתי לעשות כושר, וזה קצת עזר אבל לא יותר מדי, אז חידשתי כל מיני קשרים וזה גם עושה טוב, אבל שום דבר לא ממש עוזר אני חושב (מטופל נשאר באותה תנוחה, ללא סימנים לא מילולים, כלומר, הוא בעמדה פסיבית ומזמין את המטפל לעשות את העבודה במקומו, פיתיון למטפל).

מטפל: אוקי, יהרבה בעיות זה מעופרל, ניסית כל מיני דברים והנה אתה, אז מה הבעיה שתרצה שאני אעזור לך (הזמנה להסתמך על המטפל על ידי הצהרת בעיה לטיפול).

מטופל: הגעתי אלייך כדי שאתה תעזור לי, אני סומך עלייך. (בהרבה בחינות המטופל נותן לנו מתנה אנחנו רק צריכים להקשיב למסר: אני רגיל לסמוך על אחרים שיגידו לי מה אני רוצה ואני מזמין אותך להיות עוד אחד מאותם אנשים).

מטפל: ולי אין זכות להגיד לך במה אתה צריך עזרה, בגלל זה אני חייב לשאול אותך, מה הבעיה שהיית רוצה שאני אעזור לך בה?

מטופל: אני מניח שנראה עם הזמן, אולי זה מוקדם מדי, אבל אתה בטח יודע

מטפל: יכול להיות שזה מוקדם מדי להתבונן בבעיה שאתה רוצה עזרה איתה, אני לא יכול לדעת עבורך.

מטופל: אבל אתה זה שאמור לדעת, אתה המומחה

מטפל: אני לא יכול לדעת מה הבעיה שאתה רוצה עזרה בה מאחר וזה לא הטיפול שלי.

מטופל: אז מה נעשה?

מטפל: אתה לא חייב לעשות כלום, אנחנו רואים שלמרות שאתה בא לטיפול ואתה יושב בחדר טיפולים אתה עדיין לא יודע מהי הבעיה שתרצה עזרה בה, ואנחנו יכולים להתבונן בזה, ללמוד מזה שמסיבה כלשהי שאנחנו לא יודעים אותה אתה מתקשה להגיד מהי הבעיה שתרצה שאני אעזור לך, אז מהי הבעיה שתרצה שאני אעזור לך?

מטופל: אין משהו שתוכל לעשות? אז במה אתה עוזר לי?

מטפל: לא. בגלל שזה לא הטיפול שלי, אני כאן לעזור לך בכל בעיה פסיכולוגית שתרצה עזרה בה, זה התפקיד שלי, התפקיד שלי הוא לא להגיד לך במה אתה רוצה עזרה. אם אעשה את זה זה הופך לבעיה שלי ולא לבעיה שלך, וטיפול בא לעזור לך בבעיות שאתה רוצה בהן עזרה, אז מה הבעיה שתרצה עזרה בה?

מטופל: אבל אנשים תמיד עוזרים לי, למה אתה לא יכול?

מטופל: ואם זה עובד עבורך אז מצוין, הגעת לכאן לקבל עזרה, אז האם היית רוצה לנסות משהו אחר? מהי הבעיה שתרצה שאעזור לך?

מטופל: אני אף פעם לא אומר את מה שאני חושב (דמעות בעיניו - להבדיל מדמעות של דכאון - צער עולה כאשר הוא רואה את הדפוס אשר גורם לו לסבל).

דבקות רבה במטרה נדרשת כדי לעזור למטופלים להשיב רצונות אבודים, להשיב אחריות על חייהם, להשיב נשכחות ולעיתים בפעם הראשונה לעזור למטופלים לחוות את רצונם, כמה כאב יש עבור אדם אשר אף פעם לא הרשה לעצמו לרצות.

נקודה חשובה: אנו אומרים את ההתערבויות שלנו ללא תגובתיות רגשית, אם אנו מגיבים רגשית המטופלים יגיבו לכך והקונפליקט יהיה ביננו ולא בינם לבין הקונפליקט. אין זה אומר שאנו לא אמפתיים, ההפך הגמור הוא הנכון, ברגע שאנו מבינים את מה שאנו עושים אנו יכולים לאפשר לעצמנו את החופש להיות אמפתיים ולהגיד את הדברים מתוך אמפתיה רבה למטופל, פרדריקסון: אנו מדברים אל המטופל בטון וכוונה כאל חבר קרוב. כל עוד אנו יודעים מה לעשות, אם אנו לא יודעים מה לעשות ורק אמפתיים ללא אבחנה, אנו נהפוך להיות מתוסכלים ונתחיל לשפוט את המטופל ואת עצמנו והטיפול יהיה תקוע. מטפלים רבים כועסים על המטופלים שלהם, וזאת מאחר והם חסרי אונים מאחר והמטופל לא עושה את מה שהם מצפים שהוא יעשה. אבל הנקודה החשובה להבנה היא שאנחנו לא צריכים שהמטופל יעשה כלום, אנחנו כאן לעזור לו עם מה שהוא צריך עזרה ומטופלים אכן אומרים לנו פעמים רבות ומראים לנו בדיוק במה הם צריכים עזרה, אנחנו צריכים להיות קשובים, לזהות מה עלינו לעשות ואז נוכל להיות עם חופש ולהתערב באופן שהמטופל ירגיש את האכפתיות שלנו ביחד עם המקצועיות שלנו ויתחיל לסמוך עלינו באמת (הרצון של המטופל).

טיפול הוא לא דבר קל. אבל הוא הופך להיות בלתי אפשרי כאשר הרצון של המטופל לא מניע אותו, התפקיד שלנו כמטפלים הוא לגייס את רצונות המטופלים כדי שיוכלו לסמוך עלינו ועל אחרים בחייהם באופן עמוק וכנה. פרדריקסון מדגיש זאת במיוחד אבל זהו מושג שחוזר על עצמו שוב ושוב בלימודי ISTDP.

בשלושה ימי לימוד אינטנסיביים אלו למדתי באופן חוויתי רבות לגבי חשיבות רצון המטופל. ידעתי כמה הדבר חשוב אבל בזכות חווית הלימוד עם פרדריקסון חוויתי זאת, לראות מטופל שאני מטפל בו אשר מרצה אותי ללא שאני ער לכך היא חוויה מכאיבה אשר מעוררת אשמה ורצון לתקן. אני בטוח שאמשיך לטעות ובטוח שאמשיך לתקן וללמוד. אני שמח על אפשרויות הלמידה הכל כך מעמיקות ומשנות חיים ומקווה שהדברים הללו עוזרים ולו בקצת לכם כמטפלים להיות קשובים לרצון של המטופלים שלכם באופן העמוק והאנושי ביותר.

אני מזמין אתכם ללמוד יחד אתנו ולהפוך למטפלים טובים יותר עם הרבה מקצועיות וחמלה.