לקבל את הדרך של האחר | Accepting the Other's Way
English version below ↓
ולמה הכוח האמיתי הוא הכוח לקבל
״אני פשוט לא מצליח להגיד לה מה אני מרגיש,״ אומר לנו חבר. ועוד לפני שהוא סיים את המשפט, אנחנו כבר יודעים מה הוא צריך לעשות: ״אז תגיד לה.״
כולנו מכירים את הרגע הזה. מישהו קרוב מספר מה קשה לו, ואנחנו כבר עם הפתרון. מישהו חושב אחרת מאיתנו, ואנחנו כבר מחפשים איך לשכנע אותו.
אנחנו בטוחים שאנחנו מנסים לעזור, להסביר, לקרב. בפועל אנחנו מזמינים את האחר ללכת בדרך שלנו. וכשהוא לא הולך, אנחנו מסבירים יותר חזק, מתוסכלים, או מתרחקים.
שני הצדדים נשארים בדיוק במקום שהיו בו. רק עם קצת יותר מרחק.
מה שחסר לנו ברגעים האלה הוא דבר פשוט לנסח וקשה מאוד לעשות: לראות את הדברים מהזווית של האדם שמולנו. לא מהזווית שלנו עליו, אלא מהזווית שלו על עצמו ועל העולם.
למה קשה לנו לראות מהזווית של האחר
אני חושב שהתשובה פשוטה יותר ממה שנדמה: אנחנו לא באמת מוכנים לראות.
לא בגלל שאנחנו אנשים רעים או עיוורים. לראות באמת את הזווית של מישהו אחר מזעזע את מה שאנחנו בטוחים בו. פתאום הדברים פחות חדים. פתאום הדרך שלנו היא רק דרך אחת, ולא הדרך.
כך שבמקום לראות, אנחנו מחזיקים. מחזיקים בדעה שלנו, בתמונה שלנו על האחר, במה שאנחנו חושבים שהוא צריך. זה מרגיש בטוח יותר.
וזה נכון גם למטפלים. גם מטפל מנוסה יכול לשמוע מטופל מתאר את הדרך שלו, ולהציע לו מיד דרך אחרת, טובה יותר. זה נעשה מתוך רצון כנה לעזור. אבל ברגע שהמטופל מנסה ללכת בדרך של המטפל, הוא הפסיק להיות הוא. הוא משתנה מתוך צורך לרצות, מתוך כפייה, לא מתוך בחירה.
וזה נכון גם מהצד השני. גם כמטופלים, אנחנו נוטים לנסות להיות ״מטופלים טובים״: להבין מהר מה המטפל רוצה, ולעשות את זה. זה מרגיש כמו התקדמות. אבל זה עוד מקום שבו אנחנו לא אנחנו.
לראות זה לא להסכים
כאן נמצא הבלבול הגדול. אנחנו מפחדים שאם נראה את הדברים מהזווית של האחר, נאבד את שלנו. שלהבין זה להצדיק. שלקבל זה להיכנע.
זה לא כך. לראות את הדברים מהזווית של האחר לא אומר להסכים איתו. זה אומר לחשוב על הדברים באופן מורכב יותר ממה שהם נראים למראית עין.
מה שנראה מבחוץ כמו עקשנות, התחמקות או טעות, הוא כמעט תמיד דרך. דרך שמישהו מצא כדי לשמור על משהו חשוב לו: על עצמו, על אחרים, על ערכים שלו. לדרך הזו יש היגיון פנימי. היא נולדה מסיבה טובה, גם אם היום היא כבר לא משרתת אותו.
לראות את ההיגיון של האחר לא מחליש את שלנו. הוא מרחיב אותו.
כשאני רואה את ההיגיון הזה, אני לא צריך להסכים איתו. אבל אני כבר לא יכול לראות באדם שמולי רק בעיה שצריך לפתור. הוא הופך לאדם שאפשר לדבר איתו. גם אם אני ממש לא מסכים איתו.
וכשכל אחד מאיתנו רואה את ההיגיון של האחר, אי ההסכמה משנה צורה. היא נשארת אי הסכמה, ולא הופכת לשנאה ולריחוק. עם אי הסכמות אפשר לחיות. אפשר לקבל מתוכן החלטות, בלי שההחלטות ינבעו משנאה.
אי הסכמה היא לא שנאה. עם אי הסכמה אפשר לחיות. שנאה מרחיקה אותנו זה מזה.
כשלא רואים את ההיגיון של האחר, מה שהוא עושה נראה רק כמו פגיעה בנו. הסיפור היחיד שנשאר הוא מה שעשו לנו. כך נוצרת עמדת הקורבן: ״עשו לי״, ״פגעו בנו״.
עמדת הקורבן נולדת משיח של שנאה ופילוג, והיא גם מזינה אותו. בשיח כזה אף אחד לא באמת רוצה לראות, כי לראות נראה כמו ויתור. מה שנשאר הוא להמשיך קדימה, להצדיק ולהילחם. וההחלטות שמתקבלות משם נובעות מהפגיעה, לא ממה שאנחנו באמת רוצים.
לקבל את המציאות כמו שהיא
כדי לראות את האחר, צריך לקבל את המציאות כמו שהיא, ולא כמו שהיינו רוצים שתהיה. וזה נכון גם כשאנחנו מסתכלים על עצמנו.
אדם שמגיע לטיפול רוצה שינוי. ובדרך כלל, ככל שהוא רוצה את השינוי יותר, כך קל לו יותר להתעלם ממה שהוא עושה בעצמו כדי שהשינוי לא יקרה. הרצון בשינוי אמיתי. וגם הדרך שמונעת אותו אמיתית, והיא שלו.
למה זה קורה? כי לראות את הדברים כמו שהם מפחיד. אם נעצור ונראה באמת, אולי נגלה דברים שאנחנו לא רוצים לדעת, על עצמנו ועל הבחירות שלנו. אז אנחנו רצים כל הזמן אל עבר השינוי, בלי לעצור לראות. הריצה עצמה הופכת לדרך לא לראות.
קחו למשל מערכת יחסים שמכאיבה לנו, עם בן זוג, חבר או הורה. קל לנו לראות מה האחר עושה, ולרצות שהוא ישתנה. אבל אם נעצור ונסתכל בכנות, נוכל לראות גם את החלק שלנו: מה שאנחנו מחרישים, מה שאנחנו מסתירים, ואיך אנחנו עצמנו עוזרים לדברים להישאר כמו שהם. ונוכל לראות את הבחירות שלנו, ומה שידענו כבר כשבחרנו בהן.
זה לא נעים לראות. אבל רק כשרואים את התמונה השלמה, אפשר לבחור מחדש. בלי זה, אנחנו רק מחכים שהאחר ישתנה.
כשמתעלמים ממה שמונע את השינוי, נשארים עם רצון שלא פוגש את המציאות. ואז מנסים להשתנות בכוח: בעצות, בהחלטות, במאמץ. זה עובד לרגע, ואז הדרך הישנה חוזרת.
אותו דבר קורה בשיח הציבורי. רוצים שינוי פוליטי, ומתעלמים ממה שגורם לכך שלא יהיה שינוי: מהפחדים, מהצרכים ומההיגיון של הצד השני, וגם מהחלק שלנו בזה. כך נשארים בדעה שלנו, צודקים ותקועים.
השינוי, בטיפול ובין אנשים, מתחיל דווקא מהמקום שבו אנחנו מסכימים לראות את מה שמונע אותו.
מה זה אומר לקבל את הדרך של האחר
לקבל את הדרך של האחר זה ללכת אחרי ההיגיון שלו, במקום לבקש ממנו ללכת אחרי שלנו. לשאול מה הוא כבר עושה, למה זה הגיוני בשבילו, ומה הוא מפחד שיקרה אם יעשה אחרת.
ברוב המקרים אנחנו חושבים על האחר במונחים של תוצאה: מה הוא עשה, ומה זה עשה לנו. זו חשיבה שטוחה. היא רואה רק את הסוף של הסיפור.
ראייה מורכבת של האחר שואלת שלוש שאלות:
למען מה הוא פועל? מה הכי חשוב לו, לפרטי פרטים.
מהי הדרך שלו? איך הוא מנסה להשיג את מה שחשוב לו.
מה הקונפליקט שלו? הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהדרך שלו מביאה בפועל.
כשרואים את שלושתן, אותה פעולה בדיוק נראית אחרת. מה שנראה קודם כמו פגיעה בנו, נראה עכשיו כמו ניסיון של אדם לשמור על מה שהכי חשוב לו, בדרך היחידה שהוא מכיר.
וכאן מגיע החלק הקשה. לקבל את האחר זה לא רק להבין את זה. זה לאפשר לעצמנו להרגיש את מה שהאחר רוצה, את מה שהכי חשוב לו, ואת הדרך שבה הוא פועל כדי לקדם אותו. להרגיש את זה בתוכנו, בלי לפעול: בלי לתקן, בלי לשכנע, בלי להילחם.
זה קשה. אבל זה מאפשר שיח אחר לחלוטין: שיח של שינוי אמיתי מתוך קבלה, ולא מתוך שנאה, פילוג, כפייה ועמדות כוח.
הכוח האמיתי הוא הכוח לקבל.
זה לא מבטיח שינוי. אדם יכול להרגיש שמבינים אותו ועדיין להמשיך להחזיק חזק בדרך שלו. זה בסדר. המטרה היא לא לייצר שינוי.
מה שזה כן עושה הוא מניעה. כשאנחנו הולכים אחרי ההיגיון של האחר, אנחנו נמנעים ממצב שבו הוא מנסה ללכת בדרך שלנו במקום בדרך שלו. בטיפול זה נראה כמו שיתוף פעולה טוב: המטופל מנסה לעשות את מה שנדמה לו שמצפים ממנו. אבל בדרך הוא מאבד את עצמו, והשינוי לא באמת שלו.
כשהדרך שלו מתקבלת, הוא יכול להסתכל עליה בלי להתגונן. לראות מה היא נותנת לו ומה היא עולה לו. ואז, אם הוא בוחר, השינוי שלו הוא באמת שלו.
הסיכוי שהטיפול יעזור עולה משמעותית ברגע שאנחנו הולכים אחרי ההיגיון של המטופל, ולא מבקשים ממנו ללכת אחרי שלנו.
הדרך לשיח מאחד ומקרב
אני מאמין שזה מה שחסר לנו, בחדר הטיפול וגם מחוצה לו: שיח שמתחיל מסקרנות אמיתית לגבי ההיגיון של האחר, ולא מהרצון לתקן אותו.
שיח כזה לא מחייב אותנו לוותר על מה שאנחנו חושבים. הוא מחייב אותנו לוותר על הצורך להיות צודקים לפני שהבנו.
אז אפשר לנסות משהו קטן. בפעם הבאה שמישהו מספר לכם מה קשה לו, או חושב אחרת מכם, אפשר לעצור לרגע לפני שעונים ולשאול: מה הכי חשוב לו? איך הוא מנסה להשיג את זה? והאם אני יכול להרגיש את זה בתוכי, בלי לפעול?
שינוי, במידה שהוא קורה, מתחיל שם. לא כשמישהו משכנע מישהו, אלא כששני אנשים מסכימים לראות.
— יובל
Accepting the Other's Way
And why the real power is the power to accept
"I just can't tell her what I feel," a friend tells us. And before he has even finished the sentence, we already know what he needs to do: "So tell her."
We all know this moment. Someone close to us shares what's hard for them, and we already have the solution. Someone thinks differently from us, and we're already looking for a way to convince them.
We're sure we're trying to help, to explain, to bring us closer. In practice, we're inviting the other person to walk our way. And when they don't, we explain harder, get frustrated, or pull away.
Both sides stay exactly where they were. Just with a little more distance.
What's missing in these moments is simple to say and very hard to do: to see things from the angle of the person in front of us. Not from our angle on them, but from their angle on themselves and on the world.
Why it's hard to see from the other's angle
I think the answer is simpler than it seems: we're not really willing to see.
Not because we're bad or blind. Truly seeing someone else's angle shakes what we're sure of. Suddenly things are less sharp. Suddenly our way is just one way, not the way.
So instead of seeing, we hold on. To our opinion, to our picture of the other, to what we think they need. It feels safer.
This is true for therapists too. Even an experienced therapist can hear a patient describe their way and immediately offer a different, better one. It comes from a sincere wish to help. But the moment the patient tries to walk the therapist's way, they've stopped being themselves. They change out of a need to please, out of coercion, not out of choice.
And it's true from the other side as well. As patients, we tend to try to be "good patients": to quickly figure out what the therapist wants, and do it. It feels like progress. But it's one more place where we aren't ourselves.
Seeing is not agreeing
Here lies the great confusion. We fear that if we see things from the other's angle, we'll lose our own. That understanding means justifying. That accepting means giving in.
It isn't so. Seeing things from the other's angle doesn't mean agreeing with them. It means thinking about things in a more complex way than they appear on the surface.
What looks from the outside like stubbornness, avoidance or a mistake is almost always a way. A way someone found to protect something that matters to them: themselves, others, their values. This way has an inner logic. It was born for a good reason, even if today it no longer serves them.
Seeing the other's logic doesn't weaken ours. It widens it.
When I see that logic, I don't have to agree with it. But I can no longer see the person in front of me as just a problem to be solved. They become a person I can talk with. Even if I really don't agree with them.
And when each of us sees the other's logic, the disagreement changes shape. It stays a disagreement, and doesn't turn into hatred and distance. We can live with disagreements. We can make decisions within them, without those decisions coming from hatred.
Disagreement is not hatred. We can live with disagreement. Hatred drives us apart.
When we don't see the other's logic, what they do looks only like harm done to us. The only story left is what was done to us. That's how the victim position is formed: "They did this to me." "They hurt us."
The victim position is born of a discourse of hatred and division, and it also feeds it. In that kind of discourse no one really wants to see, because seeing looks like giving in. What's left is to keep pushing forward, to justify and to fight. And the decisions made from there come from the hurt, not from what we really want.
Accepting reality as it is
To see the other, we need to accept reality as it is, not as we would like it to be. And that's true when we look at ourselves as well.
A person who comes to therapy wants change. And usually, the more they want the change, the easier it is to ignore what they themselves are doing that keeps the change from happening. The wish for change is real. And the way that prevents it is real too, and it's theirs.
Why does this happen? Because seeing things as they are is frightening. If we stop and really look, we might discover things we don't want to know, about ourselves and about our choices. So we keep running toward change, without stopping to see. The running itself becomes a way of not seeing.
Take a relationship that hurts us, with a partner, a friend or a parent. It's easy to see what the other person does, and to want them to change. But if we stop and look honestly, we can also see our part: what we keep silent about, what we hide, and how we ourselves help things stay the way they are. And we can see our choices, and what we already knew when we made them.
It's not pleasant to see. But only when we see the whole picture can we choose again. Without it, we're just waiting for the other person to change.
When we ignore what prevents change, we're left with a wish that never meets reality. And then we try to change by force: with advice, with decisions, with effort. It works for a moment, and then the old way returns.
The same happens in public discourse. We want political change, and ignore what keeps change from happening: the fears, needs and logic of the other side, and our own part in it too. So we stay with our opinion, right and stuck.
Change, in therapy and between people, begins precisely where we agree to see what prevents it.
What it means to accept the other's way
Accepting the other's way means following their logic, instead of asking them to follow ours. Asking what they're already doing, why it makes sense to them, and what they fear will happen if they do otherwise.
Most of the time we think about others in terms of outcome: what they did, and what it did to us. That's flat thinking. It only sees the end of the story.
A complex view of the other asks three questions:
What are they acting for? What matters to them most, in every detail.
What is their way? How they try to reach what matters to them.
What is their conflict? The gap between what they want and what their way actually brings.
When we see all three, the very same action looks different. What looked like harm done to us now looks like a person trying to protect what matters most to them, in the only way they know.
And here comes the hard part. Accepting the other isn't only understanding this. It's allowing ourselves to feel what the other wants, what matters most to them, and the way they act to pursue it. To feel it inside us, without acting: without fixing, without convincing, without fighting.
It's hard. But it makes possible an entirely different conversation: a conversation of real change that comes from acceptance, not from hatred, division, coercion and positions of power.
The real power is the power to accept.
It doesn't promise change. A person can feel understood and still hold tightly to their way. That's okay. The goal is not to produce change.
What it does is prevent something. When we follow the other's logic, we avoid a situation in which they try to walk our way instead of their own. In therapy this looks like good cooperation: the patient tries to do what they think is expected of them. But along the way they lose themselves, and the change isn't really theirs.
When their way is accepted, they can look at it without defending themselves. They can see what it gives them and what it costs them. And then, if they choose, their change is truly their own.
The chance that therapy will help rises significantly the moment we follow the patient's logic, rather than asking them to follow ours.
Toward a conversation that unites and brings us closer
I believe this is what we're missing, in the therapy room and outside it: a conversation that begins with genuine curiosity about the other's logic, not with the wish to correct it.
Such a conversation doesn't require us to give up what we think. It requires us to give up the need to be right before we've understood.
So we can try something small. The next time someone tells you what's hard for them, or thinks differently from you, pause for a moment before you answer and ask: What matters most to them? How are they trying to reach it? And can I feel this inside me, without acting?
Change, to the extent that it happens, begins there. Not when someone convinces someone, but when two people agree to see.
— Yuval
תגובות