בשביל מי הטישו?

היכנסו כמעט לכל חדר טיפול ותמצאו אותה: קופסת טישו, על שולחן קטן, בהישג יד מהכורסה.

אנחנו מרבים לדבר על הסטינג הטיפולי: אותו מקום, אותה שעה, אותן כורסאות. גם הטישו קבוע, ועליו כמעט לא מדברים. עוד לפני שהמטופל אמר מילה, החדר כבר אמר לו משהו: כאן בוכים, וזה בסדר לבכות.

זה מסר שנולד מחמלה, ויש אנשים ששומעים אותו בחדר טיפול בפעם הראשונה בחייהם. הטישו יישאר על השולחן גם אצלי. אבל אולי יחד איתו הנחנו שם גם הנחה: שדמעות הן תמיד סימן שהטיפול עובד, ושכל בכי הוא אותו בכי.

כשהגרון נסגר

אדם מתחיל לדבר על משהו שחשוב לו. הגרון נסגר, קשה לו לנשום, והדמעות מגיעות מתוך תחושת מחנק. מבחוץ זה נראה כמו רגש עמוק שעולה. מבפנים לפעמים זו חרדה שמציפה את הגוף.

אם אומר לו ברוך "תן לזה לבוא", אזמין אותו, בלי כוונה, להרגיש עוד מחנק. הוא עלול לצאת מהפגישה חרד ומבולבל יותר, ולתהות למה בטיפול מעודדים אותו להיחנק. ברגע כזה עוזר יותר להאט, לשים לב יחד למה שקורה בגוף, ולאפשר לחרדה לרדת, כדי שיהיה מקום להרגיש.

כשהדמעות מגיעות במקום משהו אחר

מישהי מספרת על אדם שפגע בה. ברגע שבו אפשר היה לצפות לכעס, עולות דמעות. אולי למדה מוקדם שכעס מסכן קשרים, ושעצב הוא הרגש שמותר להראות. אם נענה רק לעצב, היא תקבל נחמה, אבל חלק חשוב ממנה יישאר בחוץ, בדיוק כמו שהיה תמיד.

כשהכאב נעשה מקום מגורים

ויש בכי אחר. אישה מספרת שבוע אחרי שבוע כמה היא בודדה. גבר חוזר ואומר שאין תקווה. הכאב שלהם אמיתי לגמרי, ובכל זאת אפשר להישאר בתוכו שנים בלי שדבר ישתנה. כשכל תשומת הלב נתונה לכאב, לא נשאר ממנה דבר כדי לראות איך הוא נוצר מחדש, מחשבה אחר מחשבה, יום אחרי יום.

כאב לא צריך עידוד. כשאני מעודד אותו, אולי אני דווקא עוזר לשנינו להתרחק ממה שיכול לשנות אותו.

אם אתם בוכים הרבה, בטיפול או מחוצה לו, לא עשיתם שום דבר לא נכון. הדמעות שלכם הגיעו ממקום שיש לו סיבה. אפשר רק לשאול בסקרנות: מה משתנה בי אחרי שאני בוכה? האם יש בי יותר אוויר ובהירות, או שאני עייף יותר ונמצא באותו מקום? אם אתם בטיפול וזה מעורר בכם משהו, זו שיחה טובה להביא לחדר.

ומה קורה ביד שמושיטה

גם מטפלים יכולים לשאול את עצמם שאלה. מה קורה בנו ברגע שמטופל מתחיל לבכות? לפעמים היד נשלחת אל הקופסה מתוך נוכחות ואכפתיות. ולפעמים קשה לנו לשבת מול הכאב בלי לעשות דבר, והטישו נותן לנו משהו לעשות. גם המטופל קורא את המחווה: האם היא אומרת לו "אני כאן", או "אפשר לנגב ולהמשיך"?

אז בשביל מי הטישו ברגע הזה?

בשביל מה הוא באמת כאן

כשמישהו מתמודד עם אובדן ממשי, הדמעות הן התמודדות בריאה, ומה שנותר לנו הוא להיות שם. בשביל זה נועד הטישו. אבל האם כל פגישה צריכה להיות פגישה של אובדן? אין לנו מספיק אובדן בחיים?

יש אובדן אחד שכמעט לא מגיעים אליו. ילד שהורה נטש אותו מצא דרך להתמודד: לא להרגיש, כי להרגיש היה בעצמו אובדן שאי אפשר היה לשאת. זה היה הפתרון הטוב ביותר שעמד לרשותו, והוא הציל אותו. שנים אחר כך, הפתרון עדיין פועל. הוא מגיע לטיפול, מספר על הדברים הקשים ביותר בקול שקט, ואומר שהוא לא מבין למה הוא מרגיש כל כך רחוק מאנשים.

בטיפול אנחנו יכולים לראות את הדרך הזאת יחד ולהכיר בכבוד במה שהיא עשתה עבור אותו ילד. ואז, אולי לראשונה, אפשר לראות גם כמה היא עולה היום.

"כשהיית קטן, לא להרגיש שמר עליך," אומר המטפל. "ומה זה עושה לך היום?"

שתיקה ארוכה.

"אני לא נמצא," הוא אומר. "גם כשאני עם הילדים שלי, אני לא באמת שם."

מכאן נפתחת בחירה: להמשיך בדרך המוכרת, או לפגוש את מה שהיא מנעה ממנו, יחד עם מישהו שנשאר איתו.

הדמעות שעולות ברגע כזה שונות. הן לא מציפות ולא חוזרות על עצמן. הן דמעות של אדם שרואה סוף סוף מה קרה לו ומה הוא עדיין עושה כדי להגן על עצמו.

אולי בשביל הרגע הזה הטישו מחכה. וכשהוא מגיע, לא רק הטישו יוצא מהקופסה. יוצא גם האדם שעמד במשך שנים מאחורי ערימות של טישו ישן.

יובל אלון, עו"ס קליני, מטפל ומדריך ב-ISTDP.

רוצים לבדוק אם טיפול כזה מתאים לכם? אפשר לדבר

מטפלים ומטפלות? בסדנה "טיפול שהגיוני עבור המטופל" נעבוד על השאלה מתי הזמנה לרגש הגיונית למטופל. לפרטים