מה התרומה של טיפול דינמי חוויתי - ISTDP לעולם הטיפול
חביב דאבנלו ביקש לשנות משהו מהותי בתחום הטיפול - הוא ביקש לשנות את המיקוד בו אנו מטפלים. ממיקוד כללי למיקוד ספציפי, ממיקוד חיצוני למיקוד פנימי, ממיקוד של הסתרה למיקוד של פתיחות, ממיקוד של עמימות למיקוד הלכה למעשה. כך שהמעשה הטיפולי יכיל בתוכו גם עומק וגם פרקטיקה.
הדרך שהוא הציע לעשות זאת היא על ידי התמקדות בשני כוחות מרכזיים בנפש – הרצון להחלים, להרגיש את הרגשות, להיות בקשר קרוב עם כל הרגשות אשר עולים, להבין את העצמי ואת האחר באופן עמוק וסקרן, הרצון ליצירה – כל אלו ועוד מכילים את הברית הטיפולית והתקשרות בטוחה מחד ומאידך ישנו רכיב מהותי שדאבנלו הדגיש שלא מקבל מקום מספיק בהכשרה של המטפלים וזו ההתנגדות, ההתנגדות של האדם להיות קרוב אל עצמו ואל אחרים, להסתמך באופן מוגבר על הגנות וחרדה על שלל סוגיהם ועוד. לכן דאבנלו התמקד בשני כוחות אלו מתחילת הטיפול. וזו כל התורה על רגל אחת אם אפשר לנסח זאת כך: התמקדות בשני חלקים אלו והאופן בו הם באים לידי ביטוי – מילולי ולא מילולי, בתוכן, בגוף, במחוות ועוד. הבהרתם באופן שהמטופל יוכל לראותם ביחד עם המטפל ואז מתן אפשרות בחירה למטופל – מה שדאבנלו כינה "לחץ" – הזמנה לעשות משהו בריא לטובת החלמה.
מאחר ומטופלים עיוורים להתנגדויות שלהם, יש לתת לאלו משקל בטיפול ולהבהיר אותם, אבל אם המטפל מתמקד יתר על המידה בהתנגדות המטופל ירגיש שהטיפול הוא ללא תקווה. מטופלים מדוכאים למשל צריכים במיוחד בתחילת הטיפול להיזכר במטרות החיוביות שלהם והמטפל צריך לעזור להם בכך על מנת שיוכלו לעשות משהו אל עבר היציאה מהדכאון.
אז למה המעשה הטיפולי כה מורכב?
התשובה מורכבת.
מטופלים יכולים להגיב בטיפול באחת ממספר דרכים : (הכוונה מהי התגובה העיקרית מאחר וכל תגובה מכילה את כל מרכיבי הנפש, אבל החשיבות היא לראות מה דומיננטי בתגובות המטופל מרגע לרגע)
הם יכולים להגיב עם רגש
הם יכולים להגיב עם הגנה
הם יכולים להגיב עם חרדה
כל תגובה היא מושלמת מאחר והיא מראה לנו היכן המטופל צריך עזרה ברגע הנוכחי.
המטפל מצידו יכול להתערב באחת מהדרכים הבאות :
הוא יכול להזמין לעשות משהו בריא – הזמנה לרגש, להיות נוכח, לעבוד יחד אל עבר המטרה, לשים לב לחרדה, הזמנה למודעות ועוד.
הוא יכול לווסת חרדה כאשר היא גבוהה מדי.
הוא יכול להבהיר הגנות ולהפנות את תשומת לב המטופל ולחזור למיקוד
ו – הוא יכול לספק למטופל הגנה. לרוב הגנה של אינטלקטואליזציה והסברים.
אז למה הטיפול הוא כל כך מורכב?
קודם כל כי לעשות שינוי זה מורכב אבל, הרבה פעמים אותה מורכבות עדיין לא יכולה להתחיל מאחר והמטפל מציע למטופל הגנות במקום הזמנות לעשות משהו בריא עבורו.
למה זה קורה?
יש כל כך הרבה סיבות וכולן צריכות לקבל מענה רגיש בהדרכה כדי לעזור למטפלים, הנה מספר מרכזיות.
** מלמדים מטפלים שמה שחשוב זה הקשר הטיפולי ושאם הקשר הטיפולי יהיה קרוב ומכיל אז המטופל יוכל להחלים באמצעותו. זה נכון אבל קשר טיפולי הוא לא קשר נחמד ומכיל את ההתנגדויות של המטופל, הוא גם לא קשר של מטפל שמבקר את המטופל ומייאש אותו, אלא הוא קשר שנוצר כל העת ומשתנה כל העת במטרה עיקרית : לעזור למטופל להתמודד עם מה שהוא נמנע ממנו עד כה. כאשר הדגש הוא על זכות הבחירה של האדם על חייו. מטפלים נוטים לרוב לעבוד מתחת ליכולות של המטופלים ומציעים להם הגנות למכביר – בעיקר : אינטלקטואליזציה ודיבור אל החלקים הקוגניטיביים במטופל, שהם חשובים מאוד אבל כאשר רוב הטיפול מתמקד בהם, הטיפול לא יכול לנוע אל עבר המורכבות האמיתית שלו, במילים אחרות : הטיפול הופך למורכבות אשר לא ניתן לנוע בה במקום למורכבות האמיתית שבטיפול ובחיים אשר מאפשרת תנועה.
***לא מלמדים מטפלים כיצד לגייס את רצון המטופלים למשימה הטיפולית ובעיקר מה לעשות ואיך להתמודד עם התנגדויות - איך לטפל בהתנגדויות, בעיקר הדרך בה מלמדים מטפלים לטפל בהתנגדויות היא להיות אמפתיים ומכילים, אבל זה משאיר את הכח בידי המטפל ולא עוזר למטופל להתגבר על ההתנגדות שנמצאת בו לעיתים במשך כל חייו. גם בגישות חוויתיות אין הכשרה ברורה כיצד לעבוד עם התנגדויות. קצרה היריעה להרחיב כאן אבל במאמרים אחרים באתר ובערוץ היוטיוב יש פרוט רב בנושא זה.
*** מטפלים מרגישים אשמים שאין שינוי – זה מוכר לכולנו, כאשר המטפל מרגיש אשמה יש לכך סיבה – לרוב הטיפול באמת לא עוזר. אבל האשמה נמצאת במקום הלא נכון – אם המטפל מרגיש אשמה והמטופל לא – אז יש לכך חשיבות רבה להבנת מערכת היחסים שנוצרת בטיפול. אם המטפל עובד והמטופל לא – הטיפול לא יכול להתקדם. והדרך של המטפל לצאת מהאשמה היא לתקן (זו המהות של רגש אשמה בריא) ולתאר למטופל את החלק שלו בכך שהטיפול תקוע (ההתנגדות).
עד היום – למעלה מ – 60 שנים מתחילת התאוריה של דאבנלו עדיין המטפלים אינם מרגישים בנוח לתאר התנגדויות לצד הברית הטיפולית. להיות מטפל דורש מאתנו להתנהג באופן שונה מהמקובל חברתית. מקובל להדחיק, להסתיר, לא להגיד, כדי שלא יפגעו, כדי שהקשר ימשיך, וכמטפלים אנו נדרשים לעשות משהו אחר לגמרי – להגיד את האמת, את מה שאנו רואים כדי לעזור למטופל לבחור האם הוא רוצה לעשות משהו לגבי ההתנגדות.
באופן מפתיע – ההתנגדות העיקרית לתאר התנגדויות היא פעמים רבות של מטפלים – כאשר המטופל אומר להם: לא הם עונים : למה לא? אולי בכל זאת?:) במקום לשקף את הלא – ולהראות למטופל מה הוא עושה בטיפול. ולהפך, פעמים רבות מטופלים אומרים כן אבל המטפלים ממשיכים להציע הגנות של אינטלקטואליזציה גם כאשר מדובר על רגשות.
דאבנלו דיבר על החשיבות לדבר אל שני החלקים במטופל -–מאחר ורק הרצון של המטופל להבריא מרגע לרגע הוא הכח אשר יכול לקדם את הטיפול, המטרה של המטפל היא לאפשר למטופל בהתאם ליכולתו לעשות זאת מרגע לרגע בצעדים קטנים.
בהתאמה לכל מטופל ומטופל, מרגע לרגע השינוי שלנו בתחום הטיפול הוא להבהיר : מציאות, בריאות וחולי ולאפשר למטופלים לבחור מרגע לרגע.
הרצון של המטופל להחלים והרצון שלו להתנגד ולשמר את הסבל מקבלים חיים על ידי התערבויות רגישות של המטפל, ככל והמטופל רואה יותר איך הוא זה אשר גורם לסבלו ולא אנשים אחרים וכאשר זה נעשה באופן רגיש על ידי מטפל רגיש אבל שלא מפחד לדבר את האמת אז הרגשות של המטופל עולים והרגשתם מטה את הכף אל עבר הברית הטיפולית ומאפשרת למעשה הטיפולי המורכב להיווצר, כאן הטיפול מתחיל.
כאשר המטופל מרגיש גם את רצונו להחלים וגם את ההתנגדות שלו - מתעורר בו חלק חדש - רגשות העברה עם המטפל - אותם רגשות העברה - שיומם - הרגשתם פיזית בכל הגוף ולאחר מכן שימוש בדמיון כיצד הם באים לידי ביטוי ומה הרגשות שמתעוררים לאחריהם הם אלו אשר מאפשרים למטופל להתחיל להשתנות (הם לא השינוי בעצמו שכן השינוי הוא אינסופי) כאשר הוא זה אשר החליט על השינוי ולא כפי היה עד היום - אנשים אחרים אמרו לו שהוא צריך להשתנות.
מוזמנים לשאול, להגיב ולהצטרף ללמידה כיצד להיות מטפלים שמאפשרים מורכבות בתנועה להבדיל ממורכבות תקועה.
Comments