לטפל במה שחשוב למטופל - therapy that is focused on the patient

כיצד טיפול יכול להיות אפקטיבי כאשר הרצון של המטופל מוביל את הדרך

טיפול רגשי יכול להיות מרחב משמעותי ומשנה חיים – במיוחד כשהוא נשען על עיקרון פשוט אך עוצמתי: הרצון של המטופל צריך להוביל את הטיפול.

זה נשמע טריוויאלי, נכון? אבל לא פעם, כוונות טובות של המטפל גורמות לסטייה מהעיקרון הזה. בייחוד כשמדובר ברגשות עמוקים ובעולם הנפש המורכב – לעיתים קשה לדייק מה באמת המטופל רוצה כשהוא מגיע לטיפול.

הרצון שמאחורי הסימפטום

ניקח לדוגמה בני נוער. רובם מגיעים לטיפול בתקופה שבה הצורך המרכזי שלהם הוא להרגיש שייכים לקבוצת השווים. כשהם חווים קושי רגשי – זה לרוב יושב על הקרע באותה תחושת שייכות. אבל בטיפול, קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך שאלות היסטוריות או אינטלקטואליות, ולפספס את המצוקה הנוכחית.

דוגמא:

מטופל: "אני סובל מהתקפי חרדה בתקופה האחרונה, זה התחיל לפני שלושה חודשים."

מטפל: "לפני שנגיע לזה, תוכל לספר לי על העבר שלך?"

המטופל בא עם בקשה ברורה. הוא רוצה עזרה עם החרדה. אבל המטפל, אולי מתוך סקרנות לגיטימית, מזיז את הדיון למקום שלא בהכרח משרת את הרצון המיידי של המטופל.

טיפול בחרדה – סימפטום או הקשר רגשי?

מטופלים רבים אינם יודעים להסביר מה גורם לחרדה שלהם. הנושא של חרדה בטיפול נותר לעיתים עמום, מנותק מהקשר, ולעיתים אף מבודד מהמערכות הבין-אישיות בהן הוא נוצר. לכן, טיפולים רבים מציעים טכניקות להפחתת חרדה, מבלי להבין את הגורמים לה.

דוגמא קלינית:

נער בן 16 מספר על ריב עם חבר קרוב. מאז, הוא סובל מחרדה שמקשה עליו לישון ולתפקד. החרדה החלה כאשר החבר אמר לו שהוא לא יכול להיפגש איתו כמו בעבר.

המטופל מבקש עזרה עם החרדה – זו הבקשה הגלויה שלו. עכשיו נבחן שתי דרכי תגובה:

תגובה ראשונה – התמקדות בסימפטום:

מטפל: "אני אתן לך כמה תרגילים שיכולים לעזור כשאתה חרד. בוא נתרגל אותם עכשיו."

זו תגובה מועילה ברמה ההתנהגותית, אך היא מתעלמת מההקשר הרגשי שיצר את החרדה.

תגובה שנייה – חקירה רגשית של ההקשר:

מטפל: "זה חבר קרוב ועכשיו הוא אמר שלא תוכלו להיפגש כמו קודם? ומה הרגשת כשהוא אמר את זה?"

המטופל: "לא רציתי שזה יקרה... החרדה התחילה מיד אחרי זה."

המטפל ממשיך לחקור:

מטפל: "אז בעצם אהבת את החבר הזה, וזה כאב לשמוע שהוא מתרחק. כעסת עליו קצת?"

המטופל: "כן, כעסתי. הרגשתי לחץ בחזה."

כאן המטפל מזהה את החרדה כתגובה למפגש בין רגשות מנוגדים – אהבה וכעס. זהו המקום בו החרדה משרתת פונקציה של הגנה רגשית. בנקודה זו אשר להתחיל לעזור למטופל להפריד בין רגשות שנחווים בגוף פיזית לבין חרדה ולבין דפוסי התנהגות, מחשבות ועוד. הפרדה זו מאפשרת למטופל לקבל כלים פנימיים משלו לווסת חרדה ולפתור בעצמו את הקשיים שלו.

למה זה משחרר?

כשהמטופל שומע שהוא גם אוהב וגם כועס, ושהחרדה נובעת מהמפגש בין הרגשות – הוא מקבל לגיטימציה לתחושותיו. הוא לא "מקולקל", אלא פשוט אנושי. ההבנה הזו מסירה את הבושה, את האשמה הלא מודעת, ומביאה להקלה, במקרים יותר מורכבים נדרשת עוד עבודה של הפרדה בין רגשות, חרדה ודפוסי התנהגות, המנעות, לעיתים רק ההבנה שיש הבדל בין אלו יוצרת הקלה וויסות רגשי (אני זה לא החרדה שלי).

שימו לב להבנה העמוקה שיש כאן במערכת היחסים:

המטופלים חשים בושה כאשר הם חרדים. כאשר אנו, המטפלים, עוזרים להם לראות את הרגשות שלהם – מתפתחת מערכת יחסים שמורידה את הבושה ומקדמת בריאות נפשית. מערכת שמקבלת את כל הרגשות, ומסבירה למה זה הגיוני שנרגיש חרדה, יש תקווה.

כאשר הגיוני בעינינו שנהיה חרדים, ואנו מתחילים להרגיש את הסיבה האמיתית – הרגשות – אין כבר צורך בחרדה. החרדה נולדת כאשר הרגשות מוסתרים, מודחקים, וכאשר אנו מתביישים בהם ובאמת לא יודעים מהם הרגשות שגורמים לחרדה, זו הסיבה שאנו מגיעים לטיפול.

כאשר המטפל מקשיב לרצון העמוק של המטופל – הרצון להיות מִי שהוא ולא לפחד מהרגשות שלו – הוא אינו מציע למטופל להתעלם מעצמו, אלא מקשיב לרצון העמוק שלו: להרגיש שייך, מובן, ומי שהוא באמת. במיוחד בגיל ההתבגרות – ובכל גיל.

מאחורי החרדה – הצורך בקשר

כולנו רוצים קשרים קרובים. כשקשר חשוב מתערער – נרגיש כאב, כעס, ולעיתים גם אשמה וחרדה. במיוחד כשאנחנו אוהבים את מי שפגע בנו. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים – אלא לאנושיים.

הבאת התהליכים הלא מודעים האלה למודעות בטיפול – בגובה העיניים ובאופן שמאפשר ויסות רגשי – יוצרת חוויה מרפאת.

טיפול שמותאם לרצון המטופל

במקרה שתיארנו, המטופל רצה להבין את עצמו. לא טכניקות. לא היסטוריה רחוקה. הוא רצה להבין מה קורה לו עכשיו. וכשהטיפול מכוון לשם – גם אם מדובר במפגש אחד או במספר מצומצם של פגישות – הוא יכול לחולל שינוי עמוק.

ככל שהטיפול ממוקד בגורמים לקושי, ולא רק בסימפטומים – וככל שהוא נאמן לרצון של המטופל – כך הסיכוי לריפוי אמיתי גובר.

How Therapy Can Be Effective When the Patient's Will Leads the Way

Emotional therapy can be meaningful and life-changing, especially when it is grounded in a simple yet powerful principle: the patient's will leads the treatment.

It sounds obvious, right? But often, even well-intentioned therapists deviate from this principle. Especially when it comes to deep emotions and the complexity of the inner world, it's not always easy to pinpoint what the patient truly wants when they come to therapy.

The Will Behind the Symptom

Let’s take adolescents, for example. Most of them come to therapy during a time when their central need is to feel a sense of belonging among peers. When they experience emotional distress, it often stems from a rupture in that sense of belonging. But in therapy, it’s easy to get lost in historical or intellectual questions and miss the present distress.

Example:

Patient: "I've been having anxiety attacks lately, it started about three months ago."

Therapist: "Before we get into that, can you tell me about your past?"

The patient came with an explicit request. They want help with their anxiety. However, perhaps out of curiosity, the therapist shifts the discussion to a place that doesn't necessarily serve the patient's immediate desire.

Treating Anxiety – Symptom or Emotional Context?

Many patients don’t know how to explain what causes their anxiety. The topic of anxiety often remains vague in therapy, disconnected from context, and sometimes isolated from the interpersonal systems in which it arises. That’s why many therapies offer techniques to reduce anxiety without understanding its causes.

Clinical Example:

A 16-year-old boy talks about a fight with a close friend. Since then, he has been suffering from anxiety that makes it difficult for him to sleep and function. The anxiety began when the friend said he could no longer hang out as before.

The patient is asking for help with the anxiety – this is his overt request. Now let’s look at two possible therapist responses:

First Response – Focus on the Symptom:

Therapist: "I'll give you some exercises that can help when you're feeling anxious. Let's try them now."

This is a helpful response on a behavioral level, but it ignores the emotional context that created the anxiety.

Second Response – Emotional Exploration of the Context:

Therapist: "This is a close friend, and now he said you can’t meet like before? What did you feel when he said that?"

Patient: "I didn’t want this to happen... the anxiety started right after that."

The therapist continues:

Therapist: "So you loved this friend, and it hurt to hear he was pulling away. Were you also a bit angry?"

Patient: "Yes, I was angry. I felt pressure in my chest."

Here, the therapist identifies anxiety as a response to the collision of conflicting emotions – love and anger. This is where anxiety serves as an emotional defense mechanism.

Why Is This Liberating?

When the patient hears that they both love and are angry and that the anxiety stems from the collision of these feelings, they gain legitimacy for their emotions. They’re not "broken," just human. This understanding removes shame and unconscious guilt and brings relief.

Notice the deep understanding embedded in this therapeutic relationship:

Patients feel shame when they are anxious. When we, the therapists, help them see their emotions, a relationship develops that reduces shame and promotes mental health. A relationship that embraces all feelings and explains why it makes sense to feel anxious.

When we understand that it makes sense to be anxious, and we begin to feel the actual cause – the emotions – there is no longer a need for anxiety. Anxiety arises when emotions are hidden, repressed, and when we are ashamed of them.

When the therapist listens to the patient’s deep will—the will to be who they are and not to be anxious—they are not encouraging the patient to ignore themselves but rather listening to their genuine desire: to feel a sense of belonging, to be understood, and to be authentically themselves, especially in adolescence—and at every age.

Behind the Anxiety – The Need for Connection

We all want close relationships. When a meaningful relationship is shaken, we feel pain, anger, and sometimes guilt and anxiety, especially when we love the person who hurt us. That doesn’t make us bad people—it makes us human.

Bringing these unconscious processes into awareness in therapy, with emotional attunement and in a way that allows for regulation, creates a healing experience.

Therapy Aligned with the Patient’s Will

In the case described, the patient wanted to understand himself, not techniques, not distant history. He tried to understand what was happening to him now. Therapy aimed in that direction—even just one or a few sessions—can lead to profound change.

The more the therapy focuses on the root causes of the difficulty, not just the symptoms, and the more it remains faithful to the patient's will, the greater the chance for proper healing.