תנו לי להחלים

הרבה מאוד גישות מדברות על כח הריפוי שנמצא באדם : עצמי אמיתי, מימוש עצמי, אינטגרציה בין חלקים שונים ועוד ועוד. דאבנלו דיבר על כך כברית הטיפולית הלא מודעת - הרצון של האדם להחלים. כח ריפוי הנמצא בכל אחד מאתנו, ביון דיבר על דחף (אותו ביון שדיבר על עמדת המטפל בטיפול ללא תשוקה - אמירה שנלקחה למחוזות של ריחוק רגשי של המטפל מעצמו והמטופל או ללקיחת עמדת כח של המטפל היודע) להיות עם האמת הרגשית של הרגע הנוכחי. כל אלו מדברים על אותו כח ריפוי אבל בדרכים אחרות. אז נשאלת השאלה - היכן מתרחש הטיפול?

המטופל מגיע לטיפול. כדי שיהיה טיפול - צריך להיות למטופל נושא בחייו שהוא מזהה כקושי עבורו. מטופלים לרוב עיוורים לסבל שלהם והם לא יודעים כשלב ראשוני - למה הם סובלים, הם לא רואים סיבתיות, ואם הם רואים הם חסרי אונים או ביקורתיים כלפי עצמם מולה (ברוב המקרים). לכן השלב הראשון בדרך לאפשרות להחלמה - המטופל יודע למה הוא סובל.

דוגמא :

מטופל: כואב לי כבר במשך הרבה זמן מהפרידה.

מטפל: מה קרה בפרידה?

מטופל: הוא לא רצה אותי, ואני רציתי אותו. ככה זה היה כל הקשר, דיברנו על זה, אני יודעת שביטלתי את עצמי.

מטפל: כואב לך כבר הרבה זמן (להבדיל מהפעם הראשונה שמדברים על כך - מדובר על כאב שנשאר ולא עובר) שהוא לא רצה אותך ואת רצית אותו, שביטלת את עצמך, האם זה שאת כואבת כבר הרבה זמן שהוא לא רצה אותך ואת כן רצית מהווה קושי עבורך בחייך, האם שאת מבטלת את עצמך זו בעיה עבורך? (זאת יכולה להישמע שאלה מוזרה - אבל זו הדרך להבדיל בין אבל פתולוגי לבין צער וכאב על אובדן ופרידה - הראשון לא עוזב - השני מאפשר להרגיש כאב ולהמשיך הלאה בחיים עם צביטה שנשארת בלב לתמיד ומשתנה בין אדם לאדם כמובן אבל לא משתקת את החיים)

מטופל: מה זאת אומרת זה הכאב שלי, כואב לי כל כך.

מטפל: אני מבין ומצער לשמוע על הכאב שלך (אמפתיה לכאב העתיק שעולה), מאחר והכאב הזה איתך כבר הרבה זמן – האם תרצי לבדוק על מה את כאובה, מה הכאב הזה שלא מרפה כדי שתוכלי לקבל מידע יותר טוב עבור עצמך ועל הכאב הזה שלא עובר? (הזמנה לבדוק מה לא מרפה (הגנות והתמקדות באחר – ביטול עצמי - מיקוד חיצוני בנטישה – מאוד נפוץ בהמון מטופלים, במקום מיקו פנימי ברגשות של האדם עצמו לטובתו, זה הבדל קטן שיכול לשנות חיים שלמים שאנשים מבינים זאת. "אל תעזוב אותי" -נוגע בפצע ישן – "אני אשאר עד שתרצה אותי בזמן שאני אבטל את עצמי) בטראומת התקשרות כלשהי שהמטופלת ממשיכה לשחזר בחייה ובטיפול)

מטופל: כן, אני מאוד רוצה (עלייה בברית הטיפולית המודעת)

מטפל: אמרת שעשית כל מה שיכולת בקשר וגם שהוא לא רצה ניסית הכל ומעבר נכון?

מטופל: כן, ניסיתי וניסיתי, ושוב, זה קרע אותי וכל כך כאב

מטפל: בדיוק, למרות שהוא כבר לא רצה ניסית וניסית, אם את טובה אלייך ונחמדה אלייך עכשיו, האם רצית להמשיך לנסות ולבטל אותך או שניסית וניסית וביטלת את עצמך גם שהוא כבר לא רצה היה בניגוד לרצון שלך?

מטופל: רציתי להמשיך ולנסות, בטח, זה כל כך כאב (מאוד נפוץ והגיוני, המטופלת מזוהה עם ההגנה שלה – ומכחישה את המציאות – הוא לא רוצה אותי ואני חייבת להמשיך לנסות ולנסות – מסביר את הכאב שלא עובר. המטרה :לעזור לה הלחלים – ולראות את הסיבה שהיא כאובה ללא מזור)

מטפל: הוא לא רוצה את הקשר ואת רוצה, ועכשיו שאת כאובה את ממשיכה לרצות את הקשר שלא קיים וזו זכותך המלאה כמובן ולא ביקורת עלייך (חשוב! לא להכינס למאבק ולויכוח עם המטופלים, אנחנו עוזרים לה לראות את האמת הרגשית שלה ברגע (ביון) כדי לעזור לה לבחור בכוחות הריפוי שלה (ברית טיפולית לא מודעת), ללא שהיא רואה מה היא עושה – היא לא יכולה לבחור. לכן על מנת לעזור לה להחלים – אנחנו עוזרים לה ומתארים לה את מה שהיא אומרת ועושה איתנו ובקשרים שלה – אמתפיה כלפיה- כלפי הכאב שלא עוזב וכלפי האפשרות שלה לחיים אחרים, לא בוחרים בשבילה כי אנו לא יכולים, לא מסבירים לה מה לעשות כי זה לא מקומנו – מאפשרים לה להחלים) אבל כל עוד את ממשיכה לכאוב על קשר שאת לא יכולה לקבל במי את מתמקדת: בך או בציפייה לקשר שלא יחזור? את מי את מבטלת?

מכאן תלוי במטופל – וכמה פעמים צריך לחזור על אותו הדבר במילים שונות עם קישורים שונים כדי לעזור למטופלת לראות את הקונפליקט שלה – האם אני ממשיכה לחכות לאחרים או שאני מתמקדת בעצמי. האם אני בוחרת לבטל את עצמי או לקבל את עצמי. כאשר המטופלת תראה את הבחירה שלה לחכות למשהו שלא יחזור היא תוכל לבחור מה היא רוצה לעשות – להמשיך לחכות עם כאב שנשאר ולא עובר (הגנה) או להתמקד בה ולקבל אותה כאשר היא רואה שהיא לא מאפשרת לעצמה להמשיך הלאה – כדי שהמטופלת תפנה נגד ההגנה כוחות הריפוי בה צריכים לעלות על ההגנה ולגבור עליה. כאשר זה יקרה נראה שינוי, כאב גדול אבל שונה יעלה על הזמן האבוד שבוזבז אבל ירגיש למטופלת ככאב שעוזר ומאפשר להבדיל. במהלך העבודה מעקב אחר רגשות על המטפל הוא הכרחי כמו גם מעקב אחר רצון המטופלת לעשות עבודת עומק עם הקשיים שלה והאופן בו החרדה נפרקת).

מיקוד חיצוני הוא כל כך נפוץ. מיקוד פנימי מיטיבי אומר שהמטופל מתנהג אל עצמו באהבה ובכבוד – מה שיאפשר טיפול והחלמה. המטרה היא לעזור למטופלים לראות את הסיבתיות שגורמת לסבל. במובן הזה הגדרות של סימפטומיים לא יעזרו למטופלים מאחר והן לא מחיות את הרצון של המטופלים להבין, ולרדת לשורש העניין של הקשיים הרגשיים שלהם. מטופלים מגיעים אלינו עם שאלות – "למה אני סובל", התפקיד שלנו הוא להחיות את השאלות הללו בתוך המטופלים, כדי שהשאלות הללו יקבלו חיים בתוכם ויעירו את כוחות הריפוי אשר בהם, כאשר רצון המטופל להחלים הוא השולט (זו אינטגרציה מלאה – קוגניטיבי ורגשי יחד) אותו רצון יגבש תשובה לשאלות אלו בתוך המטופל עצמו בדמות רגשות כנים, אותנטיים, אשר מתחילים לגבש יצירה אחרת בתוכו, תנועה של חיים להבדיל מכאב תקוע. זו חוויה רגשית מתקנת אשר מובילה את הטיפול אל עבר החלמה בהתאם למה שהמטופל צריך ומשתנה ממקרה למקרה.

תנו לי להחלים – משתנה ממטופל למטופל וממקרה למקרה, והיצירה הטיפולית היא למצוא את האופן לעבוד עם כל מטופל – אין נוסחה. אבל העיקרון החשוב והמנחה הוא : הריפוי נמצא במטופל עצמו, לכן אנו עוזרים למטופל בהתאם לכל מקרה ומקרה לראות את המציאות הפנימית באופן שהוא יוכל לשאת אותה. מי שקובע האם המטופל יכול לשאת את המציאות הפנימית שלו או לא הוא המטופל ולא אנחנו. התפקיד של המטפל הוא להיות רגיש ולאפשר למטופל הזמנה מדורגת להתבוננות פנימית על מה שקורה לו משתנה ממקרה למקרה.

תנו לי להחלים דורש מהמטפל עצמו להיות טוב לעצמו כמובן וקרוב רגשית אל עצמו ואל המטופל, לשמור על עצמו בטיפול ולהיות מעורב רגשית ונוכח, ובעיקר בעיקר לנתח את הטיפולים שלו מרגע לרגע כדי לדעת היכן הוא צריך לעזור למטופל. לכן יהיה זה קריטי לצלם את הטיפולים ולהביא אותם להדרכה טובה על וידאו. אחרת הסיכוי שהמטפל יכול לעזור למטפל ברמות דיוק רגשיות קטנה משמעותית.