איך ללמוד לעזור למטופלים

אנחנו כאנשים ומטופלים בכלל תמיד מתקדמים. השאלה לאן אנחנו מתקדמים. בטיפול, כל המטופלים מגיעים כדי לשפר את איכות חייהם ואיכות הקשרים שלהם. אבל, יש סיבה שהם מגיעים לטיפול והיא אותה איכות הקשרים שלהם עם עצמם ועם אחרים. למרבה הפלא, מטפלים נמנעים לעזור למטופלים לראות כיצד הם מתנהגים בטיפול וכיצד הם באופן לא מודע יוצרים את הקשיים שלהם.

למה זה קורה? מטפלים כמו מטופלים רוצים להיטיב עם האחר, לעזור, להיות נחמדים וכן הלאה. כאשר מטפלים מגיעים להדרכות הם מתארים את האופן שהמטופל מתנהג בטיפול ובקשריו ואז שואלים מה אפשר לעשות עם זה, הדבר האחרון שמטפלים חושבים הוא : להגיד למטופל את מה שהוא עושה ופוגע בו כדי להתחיל לעבוד עם המידע החשוב הזה בטיפול. נשמע הגיוני לא? אז למה זה לא ממש קורה בטיפול?

מטפלים מפחדים לפגוע במטופלים שלהם ומפחדים להפגע מהמטופלים. זאת ככל הנראה הסיבה העיקרית. העניין הוא שמטפלים לא פוגעים במטופלים שלהם, למעשה, כאשר אדם פונה לטיפול, המטפל כל כך קשוב אליו במשך שעה בשבוע וכל כך רוצה לעזור לו באופן שככל הנראה בנקודת זמן זו, מדובר במערכת היחסים עם האפשרות הטובה ביותר לעזרה בחיי המטופל. פחד הוא המניע העיקרי בעולם, אנחנו מפחדים לפגוע, להפגע, להכשל, ובטח שאנחנו מפחדים לפגוע במי שאנחנו רוצים לעזור לו ולהפגע תוך כדי. מטפלים הם לא שונים.

יתרה מכך, ברוב המקרים, האופן בו מטפלים לומדים טיפול מכשיר אותם לפחד מלעזור ולא עוזר להם מהפחד שלהם להפגע. לא רק זאת, נאמר למטפלים פעמים רבות שאם הם יעזרו מהר מדי הם עלולים לפרק את המטופל, המטופל עלול להתפרק מחרדה, ההגנות שלו יקרסו ועוד תיאורים מעוררי אימה ופחד אשר מכשירים מטפלים בעיקר לפחד מלעזור. כמובן שאנחנו רוצים לעבוד באופן בטוח, וכמובן שחשוב לעבוד בזהירות אבל כאשר אנחנו נמנעים לעזור למטופל עם מה שבאמת פוגע בו, אנחנו משתפים פעולה עם קשר לא בטוח בו המטופל לא ירגיש בטוח להיפתח ולהרגיש את מה שעד כה הוא נמנע ממנו, כמו גם המטפל לא ירגיש בטוח לעזור.

המציאות היא שמה שפוגע במטופלים הוא האופן בו הם מתנהגים לעצמם, לאחרים ובטיפול, דפוסי ההמנעות שלהם, ההגנות שלהם, האמונות שלהם שאף אחד לא באמת רוצה לשבת איתם ועם כל הרגשות שלהם כמו שהם, רגשות שהם עדיין לא ממש מכירים, לאור דפוסי ההתנהגות - ההתקשרות אשר מנהלים את חייהם ואז את הטיפול.

המטפל אשר פוגש את דפוסי ההמנעות של המטופל רואה כיצד המטופל פוגע בעצמו, רואה כיצד המטופל נמנע להיפתח עם המטפל וכיצד הוא חושש שהמטפל ידחה אותו כפי שהמטופל נדחה בעבר, המטופל משחזר את הפגיעה ואז המטפל רוצה לעזור למטופל אבל מפחד להיות שוב האדם שפוגע בו ובכך בפועל הוא לא עוזר לו לראות באופן הכי ברור איך הוא משחזר את ההמנעות מקשר קרוב, כך המטפל נמנע מלעזור.

לדוגמא: מטופל נכנס לטיפול, נראה קצת מתוח ומתחיל לדבר על השבוע שלו ללא מיקוד כלשהו, על איך היה בעבודה ועל מה הוא עשה בשבוע. מטפל ששם לב לכך כדפוס יכול להגיד : אני שם לב שאתה לא ממש מאפשר לעצמך להגיד במה אתה רוצה להתמקד שחשוב לך, אתה רואה את זה גם? מה אתה חושב? המטפל מזין את ההתנהגות לתוך השיח ומייצר מיקוד דרך מה שהמטופל מתנהג. במילים אחרות ככה המטופלים מראים לנו את הקשיים כדי שנתחיל לעבוד איתם ולא כדי שנמנע כמוהם : אני אראה את הקשיים שלי, האם תהיה מספיק אדיב כדי לעזור לי לראות את מה שאני מתנהג כדי שאני אוכל להיות בשליטה במקום דפוסי ההמנעות האוטומטיים?

אז מה אפשר לעשות?

דבר ראשון להבין שטיפול נועד לעזור למה שפוגע במטופל, העמדה שהמטפל הוא זה שיכול למנוע פגיעה נועדה לכישלון. כמובן שהמטפל לא רוצה לפגוע במטופל ולכן מומלץ שהמטפל ימסגר מחדש את האופן בו הוא יכול לעזור למטופל : לעזור למטופל לראות מה הוא עושה, איזה אסטרטגיות הוא פיתח אשר נועדו לקדם אותו ואת איכות חייו אבל בפועל הן אלו אשר מייצרות את הקשיים בהן הוא בא לטפל.

חשוב מכך, להבין בתור מטפלים שהמנעות לעזור למטופל לראות את דפוסי ההתנהגות בהם הוא בא לטפל מייצרת קשר נמנע ואינה מאפשרת יצירת ברית עבודה טיפולית אשר מבוססת על מה שהמטופל רוצה להשיג ואיך.

מטפלים אשר יבחרו לשנות את עמדתם הטיפולית בכאן ועכשיו, בטיפול עצמו, יוכלו לעזור לא רק למטופלים אלא לעצמם, ולהבנות מחדש דפוסי התקשרות נמנעים בחייהם באופן עקיף.

אם אתם מתעניינים בטיפול אשר עוזר לראות את האמת הרגשית בכאן ועכשיו ואם אתם מתעניינים כמטפלים לפתח עמדה טיפולית אשר עוזרת באופן אמפתי במה שהמטופל מראה לכם שהוא מתקשה בו, אתם מזומנים ליצור קשר.